אמור בענין גוסס בידי אדם (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת (כד יז)

במסכת סנהדרין עח. נחלקו רבי יהודה בן בתירא ורבנן, אם הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בזה אחר זה ומת, האם האחרון חייב. ומבואר שם דמיירי באופן שהאחרון הרגו כאשר כבר היה גוסס בידי אדם, והמחלוקת היא האם חייבים מיתה על הריגת גוסס בידי אדם. וטעמא דרבנן דפטרי אמרינן שם משום דדרשי ואיש כי יכה כל נפש אדם, עד שיכה כל נפש. ועוד אמרינן שם דרבנן מדמו ליה לטריפה דאיתעביד ביה מעשה, ואין חייבין על הריגתו, ורבי יהודה בן בתירא מדמי ליה לגוסס בידי שמים, כיון דלא מחתכי סימנים דידיה.

ויש לעיין אליבא דרבנן דסבירא להו דדינו כטריפה, האם כן הוא לכל דיני התורה, או דוקא לענין רציחה. והנה הגרעק"א בגליון השו"ע מסתפק לגבי פדיון הבן דקי"ל ביו"ד סי' ש"ה סי"ב דבכור שנעשה טריפה בתוך שלשים יום פטור מפדיון, איך הדין אם נעשה גוסס בידי שמים. ולכאורה ביאור ספיקו הוא האם רבנן דמדמו ליה לטריפה היינו לכל דיני התורה או רק לענין רציחה, והיינו דמבואר בגמ' דבעינן לזה דרשא ד"כל נפש", ואע"פ שמדמו ליה לטריפה מ"מ אינו דומה לגמרי אלא דבעינן קרא לזה ועי' בתוס' וברמ"ה שם, א"כ בשאר דיני התורה שלא נתרבה י"ל דאין דינו כטריפה.

וכמו כן יש לדון לענין הכאה וקללה, לפי מש"כ במנחת חינוך מצוה מ"ט דאין חייבים על הכאתו ועל קללתו של טריפה, דאינו נחשב "מקויים שבעמך", איך הדין בחובל ומקלל גוסס בידי אדם.

ולענין שבת האם איכא חיוב מצד מלאכת נטילת נשמה על הריגת גוסס בידי אדם, מסתפק בספר ערכי תנאים ואמוראים [לרבו של הרוקח, ערך רבי יוסי בר אבין] האם חייבים עליו, ולכאורה ס"ל כדברי הריב"ם בתוס' רי"ד שבת קלו. דהחובל בטריפה בשבת פטור משום נטילת נשמה כיון דכמת הוא חשוב, וכמו שההורג אדם טריפה פטור דגברא קטילא קטל. וסבירא ליה דהוא הדין בגוסס בידי אדם. א"כ מדבריו משמע דגוסס בידי אדם חשוב כמת גם לשאר דיני התורה, וצ"ע. ועי' עוד בחידושי רבי שלמה היימן זצ"ל כתבים סי' מ"ג שהאריך דבהמה שהיא גוססת בידי אדם אין בה איסור טריפה, ובתוך דבריו [ד"ה ומה שרוצה] כתב לדון האם רק לענין רציחה נתמעט מדכתיב "כל נפש", ועי"ש מה שהביא מדברי התוס' נדה מד: בזה.
​

◆ ◆ ◆​

והנה במרדכי סנהדרין (רמז תרצ"ה) כתב, שהנרצח עצמו יכול להעיד על הרוצח אם עדיין אינו טריפה, דאם הוא טריפה הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה כמבואר בסנהדרין עח. דעדים שהם טריפה פסולים משום דאינן בזוממי זוממין. ובשו"ת משכנות יעקב חו"מ סי' ט"ו כתב לתמוה על דבריו, הא מ"מ כיון דאמדוהו למיתה ומת לבסוף מכח הכאה זו, א"כ הוי ליה גוסס בידי אדם דאיתעביד ביה מעשה, ואליבא דרבנן הוי ליה כטריפה, וא"כ אכתי הוי עדות שאי אתה יכול להזימה.

ולפי מה שנתבאר יש לדון בזה, דנהי דעדים טריפה פסולים משום דאינן בזוממי זוממין, מ"מ עדים גוססים בידי אדם כשרים, וישנם בזוממי זוממין, דלא הוו גברא קטילא לכל דיני התורה, אלא רק לענין רוצח. וא"כ אע"פ שמבואר בגמ' שאם העידו על טריפה והוזמו אין עושים להם כאשר זמם משום דגברא קטילא בעו למיקטל, מ"מ אם העידו על גוסס בידי אדם, כיון דלא נעשה ביה מעשה הוי כמו גוסס בידי שמים ועבדינן להו כאשר זמם, ואף רבנן לא פליגי בזה דלא נחלקו אלא לענין רציחה.
​

◆ ◆ ◆​

ויש לעיין לפי הצד דגוסס בידי אדם הוי פטור דוקא ברוצח, משום דכתיב ביה ואיש כי יכה "כל נפש" אדם מות יומת, איך הדין ברוצח בשוגג, האם חייב גלות על רציחת גוסס בידי אדם, דהוי גזיה"כ דוקא על חיוב מיתה ברוצח במזיד, או דהוא הדין ברוצח בשוגג. ובספר יוסף לקח פרשת ואתחנן נקט בפשיטות דהוא הדין דפטור מגלות בשוגג, וכן נראה מדברי שו"ת שאגת אריה הקדמון סי' י"ט.​

 

[גרינפלד]

לפי מש"כ במנחת חינוך מצוה מ"ט דאין חייבים על הכאתו ועל קללתו של טריפה, דאינו נחשב "מקויים שבעמך",​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ובשו"ת בית יצחק או"ח סי' י"ח אות ט"ז כתב דטריפה עדיף ממי שנגמר דינו למיתה ושפיר מיקרי מקויים שבעמך, וחייבים על הכאתו ועל קללתו. וכתב להוכיח כן, משום דאי נימא דפטורים על הכאת טריפה, א"כ עדים שהעידו על טריפה שהוא חייב מלקות ואח"כ הוזמו יהיו פטורים, וא"כ טריפה יהיה פסול להעיד בדיני מלקות משום דאינו בזוממי זוממין, ואילו בסנהדרין עח. ובפוסקים (עי' ש"ך סי' ל"ג ס"ק ט"ז) משמע דרק בדיני נפשות הוי עדות שאי אתה יכול להזימה.

אך דבריו צ"ע במה דפשיטא ליה דאם אין לאו ד"לא יוסיף" על הכאת טריפה, עדים שהעידו להלקותו לא יתחייבו ב"כאשר זמם", דמהיכי תיתי דתלוי באיסור להלקותו, הא מ"מ זממו שהבי"ד יענישוהו שלא כדין, ומה שעדים להרוג טריפה אין עושים להם כאשר זמם, אי"ז משום שאין עונש רציחה על הריגת טריפה, אלא משום דהוא גברא קטילא ומחמת כן לא עשו כלום או דהוי טפי מכאשר זממו, (עי' ריטב"א מכות ב.). ואע"פ שאם היו מכים בידיים היו פטורים, מ"מ אפשר שאם זממו חייבים, כמו שהסוקל אינו נסקל והזומם לסקול נסקל, כדאמרינן במכות ב: עי"ש.

וכיוצא בזה בעדים שהעידו על אדם שהוא רשע ואינו עושה מעשה עמך לחייבו מלקות, דאין עוברים בלאו ד"לאו יוסיף" על הכאתו כמו שאין חייבים על קללתו כיון דאינו עושה מעשה עמך, ואחר כך הוזמו, האם עושים להם כאשר זמם. דלפי"מ שנקט הבית יצחק לא יעשו להם כאשר זמם משום שמותר להכותו, אך דבריו צ"ע, דכיון דזממו לעונשו יהיו חייבים.​

 

[גרינפלד]

ולענין שבת האם איכא חיוב מצד מלאכת נטילת נשמה על הריגת גוסס בידי אדם, מסתפק בספר ערכי תנאים ואמוראים [לרבו של הרוקח, ערך רבי יוסי בר אבין] האם חייבים עליו, ולכאורה ס"ל כדברי הריב"ם בתוס' רי"ד שבת קלו. דהחובל בטריפה בשבת פטור משום נטילת נשמה כיון דכמת הוא חשוב, וכמו שההורג אדם טריפה פטור דגברא קטילא קטל. וסבירא ליה דהוא הדין בגוסס בידי אדם. א"כ מדבריו משמע דגוסס בידי אדם חשוב כמת גם לשאר דיני התורה, וצ"ע.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וכבר תמה על זה באחיעזר ח"ג סי' ל"ג אות ג' ועוד אחרונים מהגמ' בפסחים עא: שחטו לקרבן פסח ונמצא טריפה בסתר פטור משום דאנוס הוא, ותיפו"ל דאין כאן מלאכת נטילת נשמה.

ובשו"ת לבושי מרדכי לקוטי תשובות סי' ל"א הביא קושיא זו בשם הגאב"ד דגרוסוורדיין [הגאון רבי משה צבי פוקס זצ"ל בעל שו"ת יד רמה], וכתב ליישב דבשחיטת קדשים איכא חיוב משום מפרק שהוא תולדה דדש, משום דלדם הוא צריך, ורק בשחיטת חולין צריכין לבוא למלאכת נטילת נשמה משום דאינו צריך לדם והוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ומצד דישה אין חילוק אם הוא חשוב כחי או מת.

ויש להעיר על תירוץ זה, דבגמ' שם עג. פריך הא השוחט ונמצאת טריפה הוי מקלקל דלא תיקן כלום, ומשמע שם דפריך רק למ"ד מקלקל בחבורה פטור, ואי נימא דהחיוב הוא רק משום מפרק קשה גם למ"ד מקלקל בחבורה חייב, וביותר קשה על מה דמשני התם דתיקן לטהרו מידי נבילה, דתיקון זה אינו שייך לגבי מלאכת מפרק שיש בהוצאת הדם אלא בנטילת הנשמה, וכיון דאליבא דאמת הוי טריפה א"כ נמצא דהאמת היא שאינו צריך לדם ואין בהוצאת הדם שום תיקון, וצ"ע.

ובתוס' רי"ד שם כתב לדחות דברי הריב"ם דלענין רציחה שאני משום דבעינן "כל נפש", ולכאורה דבריו צ"ב דהא אף לרבי יהודה בן בתירא דלא בעי כל נפש, ודריש בסנהדרין שם כל דהו נפש, מ"מ ההורג את הטריפה פטור, א"כ אי"ז מגזה"כ ד"כל נפש" אלא מסברא דכיון דמחתכי סימניה הוי כמת.

וצ"ל דהתורי"ד מפרש הגמ' בסנהדרין שם, דאף ר' יהודה דדריש "כל דהו נפש" לחייב גוסס, מ"מ דריש ג"כ "כל נפש" לענין טריפה, ועי' בחידושי מהר"ם שיק בסנהדרין שם שכתב כן, יעוי"ש.​

 

[גרינפלד]

ולפי מה שנתבאר יש לדון בזה, דנהי דעדים טריפה פסולים משום דאינן בזוממי זוממין, מ"מ עדים גוססים בידי אדם כשרים, וישנם בזוממי זוממין, דלא הוו גברא קטילא לכל דיני התורה, אלא רק לענין רוצח. וא"כ אע"פ שמבואר בגמ' שאם העידו על טריפה והוזמו אין עושים להם כאשר זמם משום דגברא קטילא בעו למיקטל, מ"מ אם העידו על גוסס בידי אדם, כיון דלא נעשה ביה מעשה הוי כמו גוסס בידי שמים ועבדינן להו כאשר זמם, ואף רבנן לא פליגי בזה דלא נחלקו אלא לענין רציחה.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
אמנם לשון הרמב"ם עדות פ"כ ה"ז "עדים שהעידו על איש טרפה שהרג והוזמו אין נהרגין, שאפילו הרגוהו בידיהן אין נהרגין לפי שהוא טרפה", משמע דתלי בזה שאם הרגוהו אינן נהרגין, א"כ הוא הדין לגוסס בידי אדם אליבא דרבנן שאין חייבין על הריגתו.

אכן דברי הרמב"ם צ"ב, דעל סברא כה"ג אמרינן בריש מכות דא"כ בטלת תורת עדים זוממין ומה הסוקל אינו נסקל הבא לסקול ולא סקל אינו דין שלא יסקל וכו' עי"ש.

ובריטב"א מכות ב. כתב דכיון דגברא קטילא בעו למיקטל לא זממו לעשות כלום, או משום דאם יהרגו אותם שהם אדם שלם הוי יותר מכאשר זמם דהם זממו להרוג טריפה, וי"ל דכ"ז בטריפה שהוא גברא קטילא, אבל בגוסס בידי שמים הרי ודאי אין מחלקים בזה והוי ליה כמו שזממו להרוג אדם חולה דאע"פ שהם בריאים הוי כאשר זמם, וא"כ הוא הדין בגוסס בידי אדם, דרק לענין רציחה נתמעט.​