אייר ד' אייר. האבא רדף אחרי מצות, לכן הבן ירדוף אחרי כסף? יומא דהילולא דהבית הלוי. מתורתו לע''נ. (1 צופה)

[צריך עיון]

ד' אייר

הג''ר יוסף דב סולוביצ'יק זללה''ה – הבית הלוי

תקפ – תרנב​

כתוב בתהילים (פרק קיב) הללויה אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך.

ואיתא במדרש 'במצותיו חפץ מאוד במצותיו ולא בשכר מצותיו',

והביאור דהנה יש שני דרכים בהם עובד האדם לבוראו, האחד שכל כונתו אינה אלא לקיים רצונו יתברך, ויש אשר כל כונתו אינו אלא עבור שכר המצות.
והנה הרי מידות האדם יורשים בניו בין לטוב בין למוטב, והנה כאשר כל כונת האדם בקיום המצות הוא השכר א"כ המידה שלו היא כי בשביל שכר עושים הכל, וכיון שהאב מוריש לבניו את מידותיו הרי יכול הבן לנהוג במדה זו לרעה, כי הרי מדתו היא כי עבור שכר יש לעשות הכל ומידה זו הוריש לבניו. וזהו ביאור הפסוק אשר איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאוד, ולא בכר מצותיו. ר"ל שעשוה מצוה מפני שהוא חפץ לעשות רצונו יתברך, אז זרעו דור ישרים יבורך, כי הורישם את המידה של רצון לקיים מצוות, אבל אם כונתו אינו אלא לשכר שוב מוריש הוא לבניו את המידה כי עבור שכר יש לעשות הכל, והם ישתמשו במידה זו לרעה ואין מידה זו מחייבם לטוב, וז"ש במצותיו חפץ ולא בשכר מצותיו, ואז זרעו דור ישרים יבורך, [חי' הגרי''ז החדשים סי' מ, משמו].




ואגב, מספרים מעשה מהגאון ז''ל שראה יהודי שפרק עול רח''ל יושב ב'מסעדה' שמגישים בה מאכלות אסורות וסועד את ליבו ה''י, קרב אליו הבית הלוי ובירכו בהרעמת קולו 'בתיאבון, בתיאבון', אותו פורק עול נסתכל על הגאון ז''ל בפליאה רבתי, ואמר לו, רבי, לא ידעתי שאף רבי מכת החנפנין מבקשי התרומות [ידועה 'אהבתו' הגדולה של הביה''ל לעשירים], השיבו הגאון ז''ל, לא לזה כיונתי ח''ו, אלא שתהיה כוונתך לשם 'תיאבון' ולא 'להכעיס' ולכה''פ תהיה רק 'מומר לתיאבון' ולא 'מומר להכעיס' שדינו חמור טפי, סופו של מעשה שנכנסו דברי הגאון ז''ל ללבו של היהודי להתבונן במעשיו, וייטב את דרכיו.

ראה עוד כאן​

 

[שולחן ההוראה]

אולי כדאי להביא גם ענין הלכתי ידוע מהגאון בעל בית הלוי זצוקללה''ה

אחד מחידושיו הידועים של הבית הלוי הוא בדין 'אונס' לעבור עבירה, שמי שעובר עבירה באונס, למשל, מחלל שבת בשביל חולה וכדו', אבל גם בלא''ה הוא מחלל שבת ר''ל, אין לו פטור אונס והוא יענש על כך כמזיד.

וכך הוא כותב בפרשת שמות [פ''ב פכ''ה], והנה טענת אונס לא שייך רק היכא דאם לא היה האונס לא היה עושה אותו דבר והאונס הביאו לעשות ואז נחשב כאילו לא עשאו. אבל היכא דגם אם לא היה האונס היה עושהו הגם דעתה הוא אנוס בכה"ג לא מקרי אנוס כלל. וכמו דמבואר בהפלאה (כתובות קי ע"ב) ...ומזה יצא דמי שהוא פרוץ באחת ממצות ה', אף על גב דלפעמים נתרחש לו אונס שלא יכול לקיימה מ"מ לא מקרי אונס, וכמו בשמירת שבת וכדומה דלפעמים אנוס הוא לעשות מלאכה או עבור חולה ר"ל וכדומה מ"מ לא מקרי אונס רק לאותם שהיו שומרים אותו אם לא היה האונס, אבל המחלל שבת כשאינו אנוס, גם במלאכה שהוא אנוס מקרי מחלל, וכן הוא בכל האיסורים.

ומזה דנו הפוסקים בדורות האחרונים בשאלה מצויה מאוד, אדם שיש לו מקרה של פיקו''נ, כגון שצריך ליסוע לבי''ח בשבת, או ללכת לרופא בשבת, ויש לו אפשרות ליסוע ע''י יהודי שותו''מ או ע''י מחלל שבת ר''ל, האם לדברי הביה''ל חייב הוא להעדיף את השומתו''מ שהרי לו יש דין אונס ופיקו''נ, לעומת היהודי השני שאין לו פטור זה.