זכות ממון עצמאית - תורת שלו (הגרח"י שרייבר) (2 צופים)

[הלמדן]

אסכם בקצרה את דברי הגרחי"ש [בריש פ' מי שהיה נשוי] הנודע בענין.

הגרח"י שרייבר סובר שתורת שלו אינה מוגבלת לחפץ הקנוי, אלא חלה גם על ממון המתקבל בפרשיות ירושה, נזיקין ומתנות כהונה, כל פרשה כזו יוצרת זכות ממון ייחודית, ולא רק קובעת שהממון בא לכלל "שלו", ראיה לכך היא דין "לא יירשני בני", העוקר את דין הירושה, דבר שאינו מובן אם הירושה רק קובעת את שייכות הממון ליורש, מכאן, כל פרשה יוצרת זכות ממון עצמאית, וכולן חלות על "שלו".

ולמרות הכל, המעכב ממון אינו עובר על פרשה ספציפית, אלא רק על "לא תגזול", מכאן, זכות הפרשיות מסתיימת בחלות "שלו", שהוא חפצא חדשה, ממון הנחשב כחלקו, דהיינו שכל פרשה פועלת ליצור "שלו", ולא רק מחייבת את גוף הממון, שהרי פעולה זו היא מצוות הפרשיות, ואינה רק תוצאה שלהן.

חוב ממון וחוב נזיקין שונים בכך, שהרי העדר תשלום החוב הוא עבירה על פרשת נזיקין, וטעמו דהא פרשה זו אינה מסתיימת בשעבוד, אלא תובעת פרעון, מכאן, חוב הוא משפט הנזיקין, והמקרא "שלם ישלם" תובע פרעון.

לניזק התובע תשלום נזיקין אין "שלו", אלא רק פרשת נזיקין, למרות זאת, יש לו דיני בעל ממון, כגון מזיק שעבודו. מכאן, ניתן להחיל תורת נזיקין ללא "שלו", כמו כן, חוב נזיקין נמכר, דבר המצביע על תורת בעלים בממון הנתבע.

גם מתנות כהונה ועניים, וירושה, תובעות קיום פרשותיהן, ואינן מסתיימות בקניין שותפות, מכאן, שתורת ה"שלו" אינו נוצר על ידי הפרשיות, אלא מתקיים בגופן, כל זכות ממון, מכל פרשה, היא תורת בעלים, תביעת הפרשה היא תביעת גוף הממון, וגזילתה היא גזילת בעלים.

אולי נשמע קצת תובנות, תגובות, הוספות מחו"ר הפורום בענין.

 

[הלמדן]

בעצם לפי דבריו, 'שלו' אינו דבר ממשי או חפץ, אלא זכות משפטית, כלומר, זה לא שהממון עצמו הופך להיות 'שלו' בצורה פיזית, אלא שנוצרת לו זכות משפטית לתבוע את הממון הזה.
לדוג' כאשר אדם יורש נכסים, 'שלו' נוצר על ידי פרשת הירושה, שזה נותן לו זכות משפטית לתבוע את הנכסים האלה כיורש, באופן דומה, כאשר אדם ניזוק, 'שלו' נוצר ע"י פרשת הנזיקין, וזה אומר שיש לו זכות משפטית לתבוע פיצוי על הנזק שנגרם לו.
בקיצור, 'שלו' הוא לא חפץ, אלא זכות משפטית לתבוע ממון, וזכות זו נוצרת ע"י פרשיות שונות בתורה.

 

[אי"ש צעיר]

אסכם בקצרה את דברי הגרחי"ש [בריש פ' מי שהיה נשוי] הנודע בענין.

הגרח"י שרייבר סובר שתורת שלו אינה מוגבלת לחפץ הקנוי, אלא חלה גם על ממון המתקבל בפרשיות ירושה, נזיקין ומתנות כהונה, כל פרשה כזו יוצרת זכות ממון ייחודית, ולא רק קובעת שהממון בא לכלל "שלו", ראיה לכך היא דין "לא יירשני בני", העוקר את דין הירושה, דבר שאינו מובן אם הירושה רק קובעת את שייכות הממון ליורש, מכאן, כל פרשה יוצרת זכות ממון עצמאית, וכולן חלות על "שלו".

ולמרות הכל, המעכב ממון אינו עובר על פרשה ספציפית, אלא רק על "לא תגזול", מכאן, זכות הפרשיות מסתיימת בחלות "שלו", שהוא חפצא חדשה, ממון הנחשב כחלקו, דהיינו שכל פרשה פועלת ליצור "שלו", ולא רק מחייבת את גוף הממון, שהרי פעולה זו היא מצוות הפרשיות, ואינה רק תוצאה שלהן.

חוב ממון וחוב נזיקין שונים בכך, שהרי העדר תשלום החוב הוא עבירה על פרשת נזיקין, וטעמו דהא פרשה זו אינה מסתיימת בשעבוד, אלא תובעת פרעון, מכאן, חוב הוא משפט הנזיקין, והמקרא "שלם ישלם" תובע פרעון.

לניזק התובע תשלום נזיקין אין "שלו", אלא רק פרשת נזיקין, למרות זאת, יש לו דיני בעל ממון, כגון מזיק שעבודו. מכאן, ניתן להחיל תורת נזיקין ללא "שלו", כמו כן, חוב נזיקין נמכר, דבר המצביע על תורת בעלים בממון הנתבע.

גם מתנות כהונה ועניים, וירושה, תובעות קיום פרשותיהן, ואינן מסתיימות בקניין שותפות, מכאן, שתורת ה"שלו" אינו נוצר על ידי הפרשיות, אלא מתקיים בגופן, כל זכות ממון, מכל פרשה, היא תורת בעלים, תביעת הפרשה היא תביעת גוף הממון, וגזילתה היא גזילת בעלים.

אולי נשמע קצת תובנות, תגובות, הוספות מחו"ר הפורום בענין.

לחץ כדי לכווץ...

מענין כיצד כל תלמידי הגרחי"ש מצליחים לכתוב בצורה פיוטית-מסתורית...
(אם לא קשה, דרוש תרגום)

 

[הלמדן]

מענין כיצד כל תלמידי הגרחי"ש מצליחים לכתוב בצורה פיוטית-מסתורית...
(אם לא קשה, דרוש תרגום)

לחץ כדי לכווץ...

"שלו" הוא זכות ממון עצמאית הנוצרת מפרשיות שונות, ולא רק מקנין, כל פרשה יוצרת זכות, ו"שלו" חל על גוף הממון.

 

[מחזה אברהם]

ו"שלו" חל על גוף הממון.

לחץ כדי לכווץ...

האם יוכל כבודו להסביר יותר מה הכוונה גוף הממון

 

[דבר היושר]

וכל זה הוא דבר תמוה בעיקרו, דהרי זה בא מהנחתו המוקדמת של הרב, שדיני הממון והנהגותיהן, ומקום היותם [כבבעלות מאן דהו] מתהווים בגלל שדיני התורה מתבססים ברובם על הבנת דיני התורה כהוראות ניהוג להאדם * [כיצד לנהוג בה'חפצא דאיסורא' וכו' וכו'].

ודבר זה הוא טעות בעיקרו, שהרי ענין התורה הוא להורות לנו על ה'הסתכלות' הנכונה על העולם כפי איך שהוא נכון וראוי להיעמד [דהא 'אסתכל באורייתא וברא עלמא'] ולכן כאשר התורה מחדשת את 'משפט הירושה' אין כאן איזה הוראה גבוהה הבאה ממקור אלוקי וכו' וכו' המסתיימת בניהוג האדם כרצון קונו, אלא התורה מבהירה לנו שהמציאות הנכונה למצב הממון היא שכאשר האדם מת אז מצד ה'בעלות' הממון עומד ליורשיו [ולכן גם יועיל לומר ש'לא יירשני בני' דזהו בא מתורת הבעלות] וכן הוא נמי לגבי משפט הפרעון, שהתורה לא מורה שיש 'רק' מצוה שהאדם יפרע את החוב [רב פפא הנודע בכתובות ובערכין] אלא שזה גופא בעלות המלוה, וכשלוקח – את שלו הוא לוקח, שהרי אין כאן איזה הטלה מחודשת של התורה, אלא הוראה לניהוג במציאות כפי איך שהיא עומדת במצבה ה'נכון', וכן הלאה בכל שאר הפרשיות.
* טענתו המרכזית של הגרח"י שרייבר היא שה'דין' יוצר ומעמיד את ה'חפצא דאיסורא' או את ה'בעלות', זוהי דעתו גבי כלל משפטי התורה [בית היין עמ' קיג ובכתביו בכורות אות ל' באורך] ובאיסורים [מעיין גנים עמ' 102] דיני והכרעות הספיקות [מעיין גנים סי ט' אות ב'] ובממונות [ריש פ' מי שהיה נשוי] כמו שהובא כאן, ובפשטות, דבריו חסרי הגיון, ואני הקטן מעולם לא הבנתי דבריו - באיזה שכל נוכל להבין שיש תוכן בדבר בעצמו - על ידי גזרות חיצונות שהוטלו עליו, ואכמ"ל בענין רחב זה.

 

[מחכה]

ה'הסתכלות'

לחץ כדי לכווץ...

אולי יואילו כב' ויביאו הנפק''מ למען יוכל דל שכמוני להבין עומק סברותם בבהירות