אחרי מות קרבן שהקדיש גוי להקריבו בבמה ונתגייר (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' אל פתח אהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם (יז-ה)

בספר צבי לצדיק (לרבי צבי הירש מברלין זצ"ל, דרוש ופלפול אות ע"ג) כתב להסתפק בגוי שהפריש קרבן, דקי"ל שאין איסור הקרבה בחוץ נוהג בבני נח ומותר לו להקריבו בחוץ בבמה שלו, כמבואר בזבחים קטז: "דבר אל בני ישראל, בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ, ואין העובדי כוכבים מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה". איך הדין אם אחר כך נתגייר, ונאסר מעתה באיסור שחוטי חוץ, האם יתחייב משום שחוטי חוץ על אותו הקרבן שהקדיש בעודו גוי, או לאו.

וכתב שם שלכאורה יש לדמותו למה שנאמר במשנה (זבחים קיב:) שקדשים שהקדישן בשעת היתר במות ואחר כך נאסרו הבמות, הרי הם בעשה ולא תעשה של שחוטי חוץ, אבל אין בהם כרת, והטעם משום דילפינן בדף קו: "למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה'", זבחים שהתרתי לך כבר על פני השדה, ועל זה נאמר עשה והביאום לה'" ולא תעשה "ולא יזבחו עוד", ומ"מ ממעטינן להו שם מכרת. א"כ גם עכו"ם שנתגייר, שבעודו גוי היה יכול להקריב קרבנו בחוץ בבמת בני נח והיה הקרבן כשר, הרי הם כזבחים שהוקדשו בשעת היתר במות והקריבן בשעת איסור במות, דקרינן בהו "זבחים שהתרתי לך כבר", וא"כ הכא נמי יהיה בהם עשה ול"ת, ולא יהיה בהם כרת.

ויש לדון בדבריו טובא, דהנה בתוס' זבחים קטז: כתבו דלישראל אסור להקריב קרבן שהקדיש גוי להקריבו בבמה שלו, וחייב על זה כרת משום שחוטי חוץ [למ"ד דקדשי עכו"ם חייבים עליהם משום שחוטי חוץ]. א"כ נמצא שמצד הקדשים עצמם, מעולם לא היה בהם היתר על "שחוטי חוץ", והוי ליה הוקדשו בשעת איסור במות כלפי ישראל, אלא שהגברא הנכרי לא היה מוזהר על שחוטי חוץ [וגם הקרבן הוא כשר לבני נח], וכיון שנתגייר ממילא חל עליו ג"כ האזהרה, והרי הוא ככל ישראל שהיו מוזהרים על קרבן זה עד עתה בכרת, ואין זה שייך לקרבן שהקדישו בשעת היתר הבמות, דבקרבן עצמו לא היה איסור חוץ.

אמנם בחזו"א קמא סי' מ"א ס"ק י"ד כתב, דלולי התוס' י"ל דקדשי עכו"ם שהקדישן להקריבן בבמה דידהו אין בהם איסור שחוטי חוץ אף לגבי ישראל, כיון שקדשים אלו דינם להיקרב בבמת בני נח וכך הוא מצוותו, והא דקדשי עכו"ם חייבין עליהם משום שחוטי חוץ היינו כשעכו"ם הקדיש קרבן להקריבו במקדש, וכ"כ בקרן אורה שם. ולפי"ז באמת יש לדון דהוי כקרבן שהקדישו בשעת היתר הבמות ושוב נאסרו הבמות, שכשנתגייר הרי מעתה אין יכולים קרבנותיו להיקרב בבמה בחוץ דהוי קרבן ישראל שאינו מקריב בחוץ.​

 

[גרינפלד]

א"כ גם עכו"ם שנתגייר, שבעודו גוי היה יכול להקריב קרבנו בחוץ בבמת בני נח והיה הקרבן כשר, הרי הם כזבחים שהוקדשו בשעת היתר במות והקריבן בשעת איסור במות, דקרינן בהו "זבחים שהתרתי לך כבר", וא"כ הכא נמי יהיה בהם עשה ול"ת, ולא יהיה בהם כרת.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
אלא שכתב שם לדון, כיון דבהאי קרא נאמר "בני ישראל", נתמעטו ממנו גרים. ונהי דבעיקר קרא דשחוטי חוץ נתרבו גם גרים כדכתיב בהעלאה "איש איש מבית ישראל ומן הגר", מ"מ בהאי דינא דהקדישן בשעת היתר במות שנאמר בו שוב "בני ישראל", אפשר שנתמעטו גרים.​

 

[גרינפלד]

אמנם בחזו"א קמא סי' מ"א ס"ק י"ד כתב, דלולי התוס' י"ל דקדשי עכו"ם שהקדישן להקריבן בבמה דידהו אין בהם איסור שחוטי חוץ אף לגבי ישראל, כיון שקדשים אלו דינם להיקרב בבמת בני נח וכך הוא מצוותו, והא דקדשי עכו"ם חייבין עליהם משום שחוטי חוץ היינו כשעכו"ם הקדיש קרבן להקריבו במקדש, וכ"כ בקרן אורה שם.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ומבואר מדברי החזו"א דקרבן של ב"נ הקרב במקדש הוא דין קרבן אחר מקרבן ב"נ הקרב בבמה דידיה, ולכאורה זה תלוי למה הוקדש, ולפי"ז קרבן ב"נ שהוקדש להקרב במקדש אינו כשר להקרבה בבמת ב"נ, וצריך להקריבו דוקא במקדש. אמנם במנ"ח מצוה רפ"ז כתב שאם הקדיש להקריב במקדש כשר להקריבו בבמה, ולפי"ז צידד שהמטיל מום בקדשי ב"נ שהוקדשו להקרב במקדש אינו עובר משום מטיל מום בקדשים, כיון שעדיין הם כשרים להקרב בבמה.

ובהקדמת ספר חידושי בן אריה כתב, שאם ישראל הקריב קרבן של ב"נ בעל מום במקדש, אע"פ שעבר הישראל בלאו של ומיד בן נכר לא תקריבו וגו', מ"מ הקרבן כשר לגבי הב"נ ויצא ידי חובתו [עי' תוס' ע"ז ה: שב"נ מחוייב לקיים נדרו אם נדר להביא קרבן, ונפטר גם בבעל מום אם אינו מחוסר אבר], דאע"פ שהישראל עבר באיסור, מ"מ הקרבן כשר דלא גרע מבמה דידהו. ונראה דזה ג"כ תלוי בהנ"ל, דאם דין קרבן ב"נ במקדש הוא דין קרבן אחר, קרבן זה אינו כשר להקרבה בהיותו בעל מום.​