אמור תנופה בשתי הלחם שנטמאו (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים (כג יז)

במשנה פסחים עו: איתא, ששתי הלחם באים בטומאה, דהיינו שהם נחשבים קרבן ציבור שדוחה את הטומאה, וכתבו התוס' שם עז: דהיינו שמקיימים בהם מצות תנופה אף בטומאה. והנה בשתי הלחם ישנם שתי תנופות, שהרי מניפים אותם פעם אחת עם הכבשים מחיים, ועוד פעם לאחר שחיטה וזריקה, מניפים את שתי הלחם עם החזה ושוק של השלמים, וככל שלמים שיש עמהם לחם כמו תודה ושלמי נזיר, שמניפים את המורם עם החזה ושוק והאימורים. ולכאורה פשוט דכשנטמאו שתי הלחם, מניפים את שתי התנופות בטומאה, לא רק את התנופה הראשונה, אלא גם את התנופה השניה, ואע"פ שתנופה אינה מעכבת, מ"מ בקרבן ציבור הבא בטומאה עושים את כל העבודות גם מה שאין מעכב, כמו שמקטירין את האימורים אע"פ שהקטרת האימורים אינה מעכבת.

אך יש לעיין, שהרי בתנופה מניחים את שתי הלחם על החזה ושוק, וא"כ היכא שנטמאו שתי הלחם והחזה ושוק טהורים, אם יניפם יחד עי"ז נטמאים החזה ושוק ואינם נאכלים, שהרי קרבן ציבור אע"פ שהוא קרב בטומאה מ"מ אינו נאכל בטומאה כמבואר בפסחים שם, א"כ אפשר שאינו מניף, כדי שלא יטמאו החזה ושוק, דמאי חזית לקיים בו מצות תנופה ולבטל מצות אכילה מהחזה והשוק שיטמאו עי"ז. ולכאורה אין עצה להניף את השתי הלחם עם החזה ושוק מבלי שהם יטמאו, דאם יניח דבר החוצץ בינתיים הוי חציצה בין יד הכהן ללחם, וחציצה פוסלת בתנופה כמבואר במנחות צד. עי"ש.

ונראה לומר לפי המבואר ברמב"ם תמידים ומוספים פ"ח הי"א, דאע"פ שלכתחילה צריך להניף את שתי הלחם עם הכבשים יחד, מ"מ בדיעבד אם הניפן בזה אחר זה יצא, בין בתנופה שמחיים ובין בתנופה שחוטין, א"כ הכא יעשה כן שיניף את הלחם לבד ואת החזה ושוק והאימורים לבד, כדי שלא יטמאו מהלחם, והוי כדיעבד כדי שלא לבטל מצות אכילה מהחזה ושוק. [ועדיין יל"ע קצת בזה, דאפשר שהמצוה לכתחילה להניף יחד דוחה את הטומאה, וא"כ דוחה את האיסור לטמאות את החזה ושוק].​

 

[גרינפלד]

כדי שלא יטמאו החזה ושוק,

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:

ובמנחות טו. סובר ר' יהודה שאם אחד מן הלחמים נטמאו אינו צריך להקפיד שלא לטמא את השני, משום דאין קרבן ציבור חלוק, אך רבנן פליגי עליה שם, ונראה שגם לרבי יהודה היינו רק מלחם ללחם, אבל אם נטמא הלחם צריך לשמור את הכבשים שלא יטמאו, דהלחם הוא טפל וכבשים שהם עיקר, וטומאה בטפל אינה מתירה לטמא את העיקר. וצ"ע אם נטמאו הכבשים, דאפשר דלרבי יהודה אינו צריך לשמור שלא יטמא הלחם.​