מוסר יהודי לעומת מוסר אוניברסלי (7 צופים)

[אור חדש]

מצד אחד, ישנם ערכים אוניברסליים המשותפים ליהדות ולתרבויות אחרות, כמו צדק, חסד, חמלה וכיו"ב.
ומצד שני, ישנם ערכים ייחודיים ליהדות, כמו הקשר בין מוסר לקדושה והדגשת תפקידן של המצוות כחלק בלתי נפרד מהמוסר.
ועולה השאלה מה מייחד את היהדות ביחס לערכים המשותפים?

 

[נתאי הארבלי]

פילוסוף מפורסם אחד התווכח רבות עם חכמי דורו האם ישנו מושג של מוסר אנושי הנובע מהרגשה אינטואיטיבית, הוא טען שיש, ובאמת הוא משנה מפורשת שבניו של אברהם אבינו ביישנים רחמנים גומלי חסדים, להדיא כי הוא דבר תורשתי.
אמנם במס"י מבואר כי זאת למרות שהוא דבר תורשתי בכל אופן הצורה לעורר את המידות האלו היא ע"י לימוד התורה, (יעויין תניא פל"ג).
אמנם ישנו רובד נוסף בזה, הוא המבואר בפרק קניין תורה באבות כי הלומד לשמה נעשה רך כקנה חסיד ישר נאמן, ועוד מעלות מוסריות גבוהות, מבואר כי קיים מצב בו האדם עולה יותר מהתורשתיות הזו.

 

[מילתא בטעמא]

ועולה השאלה מה מייחד את היהדות ביחס לערכים המשותפים?

לחץ כדי לכווץ...

ההבדל ביניהם בסיבת הדבר.
היהדות נוהגת כך, כי כך רצון השם. אבל תרבויות אחרות מאמצים את הערכים האוניברסליים כי ככה העולם יתנהל טוב יותר.

 

[עמך]

יהודי לא רוצח כי זה לא הוא, עיין תרגום יונתן "לא תהוון רציחין",
גוי הוא באמת רוצח, רק שהוא לא מפיק את זממו כדי שאנשים לא יעשו לו את זה גם.

 

[כהנא דמסייע]

מצד אחד, ישנם ערכים אוניברסליים המשותפים ליהדות ולתרבויות אחרות, כמו צדק, חסד, חמלה וכיו"ב.
ומצד שני, ישנם ערכים ייחודיים ליהדות, כמו הקשר בין מוסר לקדושה והדגשת תפקידן של המצוות כחלק בלתי נפרד מהמוסר.
ועולה השאלה מה מייחד את היהדות ביחס לערכים המשותפים?

לחץ כדי לכווץ...

חושבני שהמטרה היא עיקר החילוק. המטרה של יהודי היא לדעת את השם. בכל מעשה ופעולה צריך להיות תכלית זו. כמבואר ברמב"ם בשמונה פרקים.
הרמב"ם כותב שאריסטו כתב ספר המידות וביאר הכל. אולם כשחקר מה התכלית של הכל חא הגיע לזה.
וכך גם היום בפסיכולוגיה ובמוסר גויי למיניו התכלית של חוקר אחד תרומה לחברה. או משמעות. או לחלופין תאוות והנאות למינהם. כל אחד כפי ענינו.
אך התורה שמה את הבורא בנרכז כתכלית אליו שואפים.
ואילו לנו המטרה היא אחת לדעת את השם!
וראה בשולחן ערוך סימן רלא.

 

[חפץ בחיים]

המוסר היהודי בכלל לא דומה לזה הגויי
תפתח עיתון ותראה איך האנשים המופקדים על המוסריות במדינה מסתבכים בתוך עצמם, מתי להרוג מחבלים זה מוסרי מתי לא, האם לרחם ולעזור לאומללים זה עוזר להם או דופק אותם בהמשך חייהם, להיות צמחוני כדי להמנע מצער בעלי חיים, הכל מבולבל ולא מתקדם לאף מקום
לעומת זאת המוסר היהודי מעוגן בכללים ברורים וכפוף לדרישות ההלכה.
ועיין חזון איש אמונה וביטחון ותמצא נחת

 

[בד קודש]

זה הרבה יותר גבוה מפרקטיקה, זה שאלה של צורת ההסתכלות על העולם כולו-

בספר העיקרים הקשה למה מגיע שכר על המצוות השכליות שאדם היה עושה אותם מעצמו. בספר עקידת יצחק הקשה את אותו דבר על כל פרשת משפטים ודיני הממון, ושניהם עונים שכיון שהיהודי עושה את זה על פי ציווי הבורא ואם הבורא היה מצווה לגנוב ולרצוח הוא היה מקיים את זה, מגיע על זה שכר.

האלטר מקלם ביאר את עומק העניין - נתאר לעצמינו אדם שמחזיק עט, בא חבירו ואומר לו "לפי ההיגיון העט אמור להיות מונח על השולחן"... יאמר לו בעל העט "ההיגיון לא רלוונטי. אני בעל העט ואני קובע את מקומו, על פי הגיון או לא על פיו".
ד' יתברך הוא בורא העולם והבעלים עליו. השימוש בהגיון ביחס לכללי התנהגות בעולם הוא מגוחךממש. ההגיון לא מעלה ולא מוריד בדבר שיש לו בעלים, ואם הבורא היה מצווה לגנוב ולרצוח באמת כללי ההתנהגות בעולם היו אמורים להיות כך!

היהודי יוצא מנקודת הנחה שבאמת כללי המוסר תלויים בבורא לבדו, והגוי יוצא מנקודת הנחה שהכל עניין של שכל אנושי, וכשהשכל שלו אומר שהיהודי הוא גזע נחות שחייב להיות מושמד הוא פשוט הופך למפלצת מוסרית.

 

[דבר היושר]

קושיא זו הטרידה אותי במשך שנים ארוכות, וניסיתי להתבונן במס' רובדים ומישורים, ואף ראה כאן דברים נחמדים שכתבתי בענין - אנסה לבאר ככל יכולתי, נושא שמסתמא מטריד רבים, הנה תמוה וכפי שהובא בפתיחת האשכול, מהו ההבדל המהותי שבין משפטי תורתנו הקדושה למערכות המשפט הנוהגות באומות העולם, דהא פוק חזי ששתיהן פועלות בשורשן להשגת סדר בעולם, וכל עקרונות הצדק, היושר, ההגינות, המוסר וכו' וכו' כבר נתקנו וקיימים אף בלא התורה, לדעתי יסוד ההבדלה ביניהן נעוץ בעקרון יסוד אחד ומרכזי, משפט התורה מכוון באופן מובהק להשגת צדק מוסרי אלוקי מוחלט, בעוד שמערכות המשפט האומות מתמקדות בעיקר ביצירת סדר חברתי וארגון חיי האדם במסגרת קהילתית.

הבדל יסודי זה משליך על כל היבטי המשפט והחוק, ראשית, מקור הסמכות שונה בתכלית, משפט התורה נובע ישירות מציוויו של הקב"ה, ועל כן הוא נתפס כביטוי לרצונו המוחלט והנצחי, שמטרתו להנחיל בעולם צדק ומוסר אבסולוטיים, ולכן 'זאת התורה לא תהא מוחלפת' [ לעומת זאת, מערכות המשפט האומות הן פרי תבונתם המוגבלת של בני האדם ונובעות מצרכים חברתיים ופוליטיים משתנים.

שנית, תכלית המשפט שונה, תורתנו הקדושה שואפת ל"תקן עולם במלכות ש-די", דהיינו ליצור חברה צודקת ומוסרית שבה האדם מתנהג על פי מידותיו של הבורא, והנה אפילו דיני הממונות בתורה כפופים לעיקרון זה של דבקות בה' והליכה בדרכיו [עיין מה שכתבתי בענין כאן] לעומת זאת, תכליתן העיקרית של מערכות המשפט האומות היא להסדיר את היחסים בין בני האדם, למנוע אנרכיה ולהבטיח יציבות חברתית.

שלישית, יציבות החוק, שהרי הצדק המוסרי האלוקי הוא נצחי ואינו משתנה [כהאמור 'זאת התורה לא תהא מוחלפת'] ולכן גם משפט התורה נתפס כבלתי משתנה במהותו, שהרי 'צדק' מעולם לא משתנה, לעומת זאת, הסדר החברתי הוא דבר דינמי, ולכן חוקי האומות משתנים בהתאם לנסיבות ולתפיסות המשתנות של החברה.

רביעית, הדגש על 'לימוד התורה ודיניה', דהנה אצלינו לומדים במשך כל היום את התורה, ואין זה דבר מוגזם כלל אלא הוא בא כדי להפנים את עקרונות הצדק המוסרי האלוקי, התורה מצווה אותנו ללמוד ולעיין בה תמיד, ועי"ז יתגלמו בנו התכונות המוסריות - אלוקיות, לעומת זאת, במערכות המשפט האומות, הדגש הוא בעיקר על ידיעת החוק לצורך קיום הסדר הקיים, ואין להם 'מטרה' מסויימת בעצם ידיעת האזרח את החוק, ומי שאינו יודע את החוק וההסדר שנקבע זוהי בעייתו הבלעדית [כך זכיתי לשמוע מפי שוטר שקנס מאן דהו בתקופת הקורונה, משפט שאיננו קיים אצלינו כפי שנפסקו כללים מיוחדים לשוגג ודומיו ואכמ"ל].

חמישית, 'תפיסת האדם', תורת ישראל רואה באדם יצור בעל אחריות מוסרית ושואפת לעצבו באמצעות המצוות כדי שיהיה צודק ומוסרי ככל יכולתו, מערכות משפט אחרות מתמקדות יותר בהסדרת התנהגותו החיצונית של האדם לצורך שמירה על הסדר הציבורי.

שישית, מטרת הדינים השונים. אפילו דיני הממונות בתורה נועדו לקדם צדק ויושר מוסריים, ולא רק להסדיר עניינים כספיים. במערכות משפט חילוניות, דיני הממון משרתים בעיקר את יציבות המסחר והחברה.

אם כן, העיקרון המרכזי המבדיל בין שתי המערכות הוא הכיוון והמטרה - כאשר משפט התורה מכוון כלפי מעלה, אל הצדק האלוקי הנצחי, וכל פרטיו נובעים ממנו, מערכות המשפט האומות מכוונות כלפי מטה, אל צורכי החברה האנושית המשתנים, ומטרתן העיקרית היא ליצור מסגרת חיים משותפת ויציבה, מקווה שהובנתי.

 

[בד קודש]

והנה אפילו דיני הממונות בתורה כפופים לעיקרון זה של דבקות בה' והליכה בדרכיו [עיין מה שכתבתי בענין כאן] לעומת זאת, תכליתן העיקרית של מערכות המשפט האומות היא להסדיר את היחסים בין בני האדם, למנוע אנרכיה ולהבטיח יציבות חברתית.

לחץ כדי לכווץ...

עיין בעיקרים הנ"ל שם מבואר להדיא לא כדבריך

 

[מנחם]

עצם המידות הטובות אולי הם שוות בין כולם
אך התורה מלמדת אותנו את האיזונים הנכונים בין המידות.
וכלשון החז"א באמונה וביטחון פ"ג 'ההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר'. ועי"ש אריכות דבריו.

 

[דבר היושר]

על אף כל שיטתי שהוצגה בתגובתי למעלה, אל לנו להימלט משיטת הגר"ש שקאפ הנודעת שחלק בכל זה וסבר שאכן, דברים הנוגעים לעניינים שבין איש עם רעהו וכן כל דבר שהוא נוגע למציאות כל שהיא, התורה איננה קובעת בה כלום, ואין בה חילוק כלל בין התורה להאומות, וכפי שנודע דבריו בעיקר במשפטי הממון, שנקט שהם בעיקרם קדומים לתורה, ואיסורי התורה שנאמרו בנוגע לזה, הם באים רק אחר מציאות הבעלות וניהוגי המשפט * [שער"י ש"ה פ"א וש"ג פ"ג] וכן שיטתו בעוד מקומות רבים, כגון מה שהבהיר בחי' בריש ב"ק, שהבעלות על המזיק היא הבסיס לחיוב התשלומים, וטוען שעיקרון זה "מוסכם על פי משפטי העמים", ובכך הוא שוב מצביע על קיומו של סדר משפטי אוניברסלי, שקדם לתורה או לכל הפחות משותף לה ולחוקי אומות העולם, ואינו נסמך בהכרח על ציווי תורני ספציפי, עוד משמע כן בחי' בריש יבמות כאשר הוא דן בענין קידושין שאינם תופסים בחייבי כריתות, וביאר שם שהסיבה לכך נעוצה ב"עצם מצב הערווה" והיינו המהות הפגומה של הקשר האסור, ובכך הוא קושר ומסביר את אי תפיסת הקידושין לסיבה המקורית לאיסור הכרת, וזהו דבר המצביע על עיקרון מהותי שקודם לדין הקידושין עצמו, עוד משמע כן מדבריו, ממה שביאר את דין ה'ספייה לקטן' שלא ניחא לרחמנא באיסורו של קטן כיון שיש בו כבר קלקול [שזהו סיבת האיסור] והוא מבהיר ששורש האיסור אינה רק הציווי עצמו, אלא ה"קלקול" המהותי וה"סיבה" הגורמת לאיסור, דבר שקיים גם אצל קטן שאינו מצווה, והכי חזינא נמי מדברי הגר"ש בריש ב"ק שכתב שישנו שעבוד הגוף אף באדם מת, ובחי' ליבמות [לו] דן האם יש לו קנין אישות, וכל זה אף שאינו שייך באף דין ואינו מצווה באף ציווי, וכן נמי בשער"י בש"א שלאורכו ולרוחבו הגר"ש מחזיק בשיטה שהאיסור תלוי ב"חפצא דאיסורא" כמציאות עצמית ואינה משתנית בהגיע העיתים כדוג' שאנו מסתפקים, ושוב תפיסה זו מעידה על כך שהוא רואה את האיסור כנובע ממשהו מהותי ומושרש בעצם המציאות ולא סתם פקודה ודין שהוטלו על האדם, וממש להדיא כתב כן גבי איסורי התורה כולן בחי' לריש נדרים והסביר שאין הענין הוא רק באיסור אלא שיש פגם עצמי בהדבר, עוד עולה כן מהא דכתב גבי קדושת בכור שפסק שהיא אינה תלויה בדין האיסור, ואף באופן שתותר בגיזה ועבודה מטעם ספק מ"מ קדושה שבה לא פקעה [שער"י ש"א פ"ב] וכך גם לגבי ביטול של טומאה ברוב דאף שמצד ה'דין' שייך לבטל את האיסור, אבל כל זמן שזהו ענין בנוגע להמציאות, מציאות הטומאה לעולם אינה משתנית, שהתורה אינה יכולה 'לקבע' דינים בזמן שהם נוגעים בעיקרם למציאות [שער"י ש"ג פ"ח] ועוד ועוד.
* ואיני יודע על מה יצא קצפו של הגרח"י שרייבר [מעיין גנים עמ' 145] ד'רחמנא ליצלן מהאי דעתא' וכו' וכו', הא פשיטא שאין שום 'מחייב' מלבד התורה, וקביעת דיני הממון ניתנת על פי פרשיות התורה, אלא שהצורה והאופן שבו נקבעים הדינים הוא מהשכל וההיגיון האנושי שהרי סוף כל סוף הוא מוגדר מהמציאות האנושית [שבעלות, קנין, וזכויות, הם חלק בלתי נפרד הימנה].

 

[בד קודש]

עצם המידות הטובות אולי הם שוות בין כולם
אך התורה מלמדת אותנו את האיזונים הנכונים בין המידות.
וכלשון החז"א באמונה וביטחון פ"ג 'ההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר'. ועי"ש אריכות דבריו.

לחץ כדי לכווץ...

החזו"א לא מדבר על ההבדל שבין המוסר היהודי למוסר החיצוני כלל.
כל מה שבא החזו"א לומר הוא שהדרך להבנת המוסר היהודי הוא רק ללמוד את חוקי התורה וכמו שהביא משלו ממלמד דרדקי שאחר שנפסק שאין בזה יורד לאומנות חבירו כל המוסר משתנה.

 

[בד קודש]

* ואיני יודע על מה יצא קצפו של הגרח"י שרייבר [מעיין גנים עמ' 145] ד'רחמנא ליצלן מהאי דעתא' וכו' וכו', הא פשיטא שאין שום 'מחייב' מלבד התורה, וקביעת דיני הממון ניתנת על פי פרשיות התורה, אלא שהצורה והאופן שבו נקבעים הדינים הוא מהשכל וההיגיון האנושי שהרי סוף כל סוף הוא מוגדר מהמציאות האנושית [שבעלות, קנין, וזכויות, הם חלק בלתי נפרד הימנה].

לחץ כדי לכווץ...

אינני יודע על מה אתה מתבסס, אבל הדברים אינם נכונים כלל.
בכל המקורות התורניים אין חולק על כך שגם המצוות השכליות אין מקורם בשכל אנוש אלא הם ציווי הבורא האלוקי, ולהפך - שכל האדם נוצר רק אחר ציווי הבורא!
לומר שהבורא ציווה את דיני הממון רק כי כך השכל האנושי קובע זה חשש כפירה ממש כמו שאמר הגרח"י שרייבר, ואין מי שיאמר כך.

כבר הבאתי מהעקידה שכתב שעל אף שמשפטי הממון עניינם לסידור המדינות - אנו נוהגים על פיהם רק כי כך ציווה הבורא ועל זה השכר.
וכוונת הגרש"ש לומר שהבורא שציווה את כל הדינים, ציווה את משפטי הממון כדבר קבוע ומוקדם לדיני האיסור וההיתר וממילא האיסור וההיתר נקבעים על פי משפטי הממון.

ככלל חושבני שצריך להיות ת"ח בקנה מידה בכדי להבין את לשון הזהב של הגרש"ש לבד....
ומלבד זאת גם לשיטתך עצמך לא מצאתי מקור ראוי לשמו...

 

[דרור יקרא]

פילוסוף מפורסם אחד התווכח רבות עם חכמי דורו האם ישנו מושג של מוסר אנושי הנובע מהרגשה אינטואיטיבית, הוא טען שיש, ובאמת הוא משנה מפורשת שבניו של אברהם אבינו ביישנים רחמנים גומלי חסדים, להדיא כי הוא דבר תורשתי.
אמנם במס"י מבואר כי זאת למרות שהוא דבר תורשתי בכל אופן הצורה לעורר את המידות האלו היא ע"י לימוד התורה, (יעויין תניא פל"ג).
אמנם ישנו רובד נוסף בזה, הוא המבואר בפרק קניין תורה באבות כי הלומד לשמה נעשה רך כקנה חסיד ישר נאמן, ועוד מעלות מוסריות גבוהות, מבואר כי קיים מצב בו האדם עולה יותר מהתורשתיות הזו.

לחץ כדי לכווץ...

וכן התפרסם בשם היידט כאן
ספרו "The Righteous Mind" (תודעת המצפון) טען היידט שבני אדם מחווטים לשישה סוגים של רגישויות מוסריות: חמלה, חירות, הוגנות, נאמנות, סמכות וקדושה. היידט, המזדהה כליברל וכתומך המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית, טען שהמערך המוסרי של ליברלים נסמך כמעט רק על שני המושגים הראשונים (חמלה וחירות), בעוד המערך המוסרי של שמרנים נסמך על כל ששת הסוגים הללו. היידט תיאר זאת כחיסרון של הגישה הליברלית-פרוגרסיבית, הן ברמה המעשית (חוסר אטרקטיביות בעיני הבוחרים) והן ברמה העקרונית (תפיסה חלקית של נפש האדם). עוד הוסיף היידט ששמרנים מיטיבים להבין ליברלים מאשר להפך, משום ששמרנים רגישים לערכי החמלה והחירות היקרים לליברלים, בעוד ליברלים אינם מבינים את המשמעות המוסרית שיש בעיני שמרנים לערכים כמו סמכות וקדושה.

 

[מנחם]

החזו"א לא מדבר על ההבדל שבין המוסר היהודי למוסר החיצוני כלל.
כל מה שבא החזו"א לומר הוא שהדרך להבנת המוסר היהודי הוא רק ללמוד את חוקי התורה וכמו שהביא משלו ממלמד דרדקי שאחר שנפסק שאין בזה יורד לאומנות חבירו כל המוסר משתנה.

לחץ כדי לכווץ...

נכון!
אבל בדבריו יש תשובה לשאלת פותח האשכול.

ועולה השאלה מה מייחד את היהדות ביחס לערכים המשותפים?

לחץ כדי לכווץ...

שהערכים שלנו הם חלוקים מערכי הגויים אף שבכללותם הם דומים
והיינו שערכי החמלה, והרודף, והנרדף, וכו' נקבעים לפי ערכי התורה ולא לפי ערכי השכל האנושי בלבד.

 

[בד קודש]

אבל בדבריו יש תשובה לשאלת פותח האשכול.

לחץ כדי לכווץ...

ממש לא.
החזו"א רק אומר שמוסר התורה נקבע על פי התורה.
אבל מה זה אומר? מה ההבדל בין מוסר התורה למוסר החיצוני?

 

[הנעור בלילה]

מוסר התורה אומר לדוג' להרוג עמלקי קטן, משא"כ ע"פ מוסר הגויים זה לא מעשה מוסרי.

 

[בד קודש]

מוסר התורה אומר לדוג' להרוג עמלקי קטן, משא"כ ע"פ מוסר הגויים זה לא מעשה מוסרי.

לחץ כדי לכווץ...

א. זה לא מדוייק. מוסר הגויים התיר לנוצרים את מסעי הצלב ואת האינקוויזיציה, ולנאצים את פיתרון הסופי ועוד כהנה וכהנה.
ב. להבנתי השאלה לא הייתה הבדל מעשי - הוא ידוע לכולם. השאלה הייתה מה מבדיל את המוסר, דהיינו מה השורש שגורם את ההבדל.

 

[אחד יחיד]

ולנאצים את פיתרון הסופי ועוד כהנה וכהנה.

לחץ כדי לכווץ...

לא נכון.
שם זה הגיע מחוסר מוסר, ומזה שהחזק צריך לחסל את החלשים.
והכוונה במוסר הגויים הוא לא למוסר הדתי כמו של הנוצרים, אלא למוסר של האתאיסטים.

 

[עוזי ומגני]

שם זה הגיע מחוסר מוסר, ומזה שהחזק צריך לחסל את החלשים.

לחץ כדי לכווץ...

למה לא "מוסר"
אם החלש מפריע לחזק, תמיד זה על חשבונו, נשאר לו פחות אוכל, הוא צורך משאבים חשובים, א"כ צריך לחסלו.
הבעיה שבנצאיזם מבחינה "מוסרית" בזה שהם ראו את הגזע שלהם יותר משובח, אולם לא במה שהחלש לא צריך לחיות ע"ח החזק, שזה היה מוסכם עד לתקופה בה התחיל ה"מוסר" של זכויות המיעוט.