אמור בעניין תנופה בעומר (4 צופים)

[גרינפלד]

עלון 'יזל כטל':
וַעֲשִׂיתֶ֕ם בְּי֥וֹם הֲנִֽיפְכֶ֖ם אֶת־הָעֹ֑מֶר (כג, יב). מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה (שם, טו)

אי' במתני' בכמה דוכתי (ר"ה ל, א; סוכה מא, א; מנחות סח, א) 'התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור'. כלומר, יום ט"ז ניסן שהוא יום הנפת העומר, יהיה אסור באכילת חדש.
וצ"ב מדוע קרא ליום זה 'יום הנף', הרי התנופה היא דבר שאינו עיקר בקרבן, וכדאי' במנחות (סב, א) שהתנופה אינה אלא 'שיירי מצוה' ואינה מעיקר המצוה", ולכאו' ראוי היה לקרוא ליום זה על שם הקומץ או ההקטרה שהם עיקר המתיר בקרבן, ולא על שם דבר שהוא טפל ואינו עיקר.
ובאמת שריב"ז הנ"ל אכן נקט כלשון התורה, וקושיא זו קשה בתורה. שהתורה אומרת (פס' יב) "וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר", וכן (פס' טו) "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה", הרי שהתורה הגדירה יום זה כיום של 'תנופה'.
וצ"ב כנ"ל מדוע לא הגדירה את היום כיום של קמיצת העומר או הקטרתה שזה עיקר המתיר בקרבן.

תנופה בעומר מעכבת
ונראה בזה, דהנה אי' במנחות (יח, א) שאם לא הניף כשר, וברש"י ביאר שהכוונה למנחת העומר. אולם בשפ"א (שם) כתב שאם לא הניף מנחת העומר הרי זה מעכב, משום שהתורה כתבה כמה פעמים לשון זו שהעומר תלוי בתנופה וא"כ מעכב.
ודקדק נפלא מהרמב"ם (פי"ג ממעה"ק הי"א) שהביא את כל המשנה לא יצק לא בלל וכו' כשר, אולם השמיט לא הניף כשר, משמע שבלא הניף פעמים שפסול והיינו במנחת העומר. ע"כ דבריו, וסיים שצ"ע לדינא.
אלא שכל זה נסתר מד' הרמב"ם במקום אחר, שכתב בהל' פסוה"מ (פי"א ה"ז) 'כל המנחות כו' ואם לא הגיש ולא הניף הכהן כשירות', הרי שכתב בזה כל המנחות בסתמא וכייל ביה מנחת העומר, וא"כ מבו' ברמב"ם שאף במנחת העומר אם לא הניף כשר.

תנופה - מלשון ניפוי
בפי' הרוקח עה"ת כ' שנקרא תנופה ע"ש הניפוי, שהיא המנחה היחידה שיש בה דין לנפותה בי"ג נפה, כדאי' במשנה מנחות (סג, ב). ולפי"ז י"ל שלכן נקטה התורה בו לשון תנופה, להבדילו משאר המנחות שלא מתנפות.

תנופה שבמדבר היתה לריצוי
ועוד י"ל בזה, דהנה שי' התוס' מנחות (מה, ב) שהקריבו עומר במדבר אף קודם שנכנסו לארץ. וצ"ב בזה הרי כתי' (פס' י) "כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ". ואפ"ל דאה"נ לא הקריבו מעיקר הדין ולא בא בתורת חובה, אלא שמכיון שיש בו מן הברכה וכדאי' בר"ה (טז, א) 'הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות', נמצא שבא רק להשפיע ברכה.
והנה הרי הגמ' במנחות (סב, א) גילתה לנו איך משפיע הברכה בעומר, ע"י תנופה שעוצר רוחות רעות וטללים רעים. נמצא שבעצם העומר הראשון שהיה קרב הוא במדבר, ושם אינו בא אלא לריצוי בלבד ולא לחובה, ולכן נקרא "עומר התנופה" ע"ש התנופה הראשונה שהיא באה רק לרצות.

תנופה - תנו פה
יש לציין עוד בזה מש"כ בס' רמזי רבינו יואל (לא' מהראשוני', כאן), שתנופה הוא אותיות 'תנו פה' להודות ולהלל. והיינו, שאף אחר ההלל בליל הסדר ממשיכים ליתן פינו בהודאה. ואפשר שהוא כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן שמהללים רק בליל ט"ו.​

 

[גרינפלד]

אלא שכל זה נסתר מד' הרמב"ם במקום אחר, שכתב בהל' פסוה"מ (פי"א ה"ז) 'כל המנחות כו' ואם לא הגיש ולא הניף הכהן כשירות', הרי שכתב בזה כל המנחות בסתמא וכייל ביה מנחת העומר, וא"כ מבו' ברמב"ם שאף במנחת העומר אם לא הניף כשר.​

לחץ כדי לכווץ...

חשבתי לחדש שהרמב"ם ספוקי מספקא ליה, ולכן לא כתב במפורש בהלכות מעשה הקרבנות שכשר,​

ומ"מ למעשה זה כשר כי שיטת הרמב"ם בכמה מקומות בספק בקרבנות - להכשיר,
וכמדומה שהאו"ש כותב שהרמב"ם לשיטתו שספק דאורייתא מדאורייתא לקולא, ובקדשים לא החמירו,
אכן צ"ע אם גם בספיקות של הרמב"ם גופיה לקולא, שלא מצאנו כן אלא בספיקות של הגמרא,
(עי' מהרי"ק החדשות סי' מ"ט, שככל שהספק מאוחר יותר זה נידון כחסרון ידיעה).

ועיקר הדבר שאפשר לבאר את הרמב"ם שהסתפק בדין -
כמדומה שכן כתב הצל"ח (אולי בחולין), וכ"כ החדושים ובאורים (ברכות).

ואשמח אם יוסיפו בזה.

 

[גרינפלד]

בס' רמזי רבינו יואל

לחץ כדי לכווץ...

היה מבעלי התוס'.