מאמר תורני מה האיסור להזיק??? (6 צופים)

סוג המאמר

מאמר הלכתי

פלפולא חריפתא / הרב ישעיה מילר, כולל ישיבת מיר, עיה"ק ירושלים

האיסור להזיק

האם יש איסור להזיק??? >>> האם מזיק חייב משום גזל??? >>> מדוע מזיק פסול לעדות??? >>> איך הרגו השבטים את אנשי שכם??? >>> מה דין מי שהכריחו אותו לגנוב??? >>> האם מזיק עושה מעשה קנין??? >>> מזיק אתרוג מהודר, האם חייב??? >>> האם במזיק חייב משום השבת אבידה??? >>> איך לומדים מדין 'ואהבת לרעך כמוך'??? >>> איסור מזיק שלא ילמדו ממנו אחרים.

וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת. (ויקרא כד, כא)
והנה מצינו בגמ' בבבא קמא (ב, א) ארבעה אבות נזיקין וכו' וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק, וכן מצינו בהרבה מקומות שמזיק חייב לשלם כשמזיק לחברו, ומה שמבואר בפסוק 'ומכה בהמה ישלמנה' היינו באדם המזיק ובשאר דיני נזיקין כגון ממונו המזיק יש לדון מה האיסור להזיק.

'לא תגזול'

ברבינו יונה באבות (פ"א מ"א) כתב, שהרי כתוב 'לא תגזול' וכל נזיקין בכלל אותו הלאו, שהאיסור להזיק הוא משום איסור גזל, וכ"כ בטור (חו"מ סי' שעח) שכשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חברו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו.
וכן נראה בדברי רש"י בבבא מציעא (סא, א) במה שהגמ' שם שאלה למה לי לכתוב לאו בגזל ובאונאה ובריבית, וכתב רש"י, שילמדו זה מזה, שבכולן חסרון ממון, שמחסר את חברו, שהצד שהוה שבהן שמחסרו ממון.
והנה כתב הר"ן בסנהדרין (נח, ב), לגבי מה שמצינו שכותי שהכה את ישראל חייב מיתה, הביא הר"ן בשם י"מ שחייב מיתה משום גזל, דמה אם חבל בגופו ומה אם חבל בממונו, כפי שמבואר בגמ' בסנהדרין (ב, ב) , וכיון שעבר משום לא תגזול חייב שאזהרתן זו היא מתתן, וכתב הר"ן בשם הרמב"ם עצמו חלק וסבר שאין חייבים מיתה ממש אלא כמו חיוב מיתה שאמרו בכותי העוסק בתורה ובחיוב מיתה בכותי ששבת, אלא שראויים למיתה ואומרים לו שהוא חייב מיתה, ולכך נקטו שהכה את ישראל דוקא, ומדבריהם מבואר שחייבים במזיק משום איסור גזל, ומבואר שחיוב נזיקין הוא משום חיוב גזל.

פסול מזיק לעדות

כתב הטור (חו"מ סי' לד), גנב וגזלן אף על פי שהן בני תשלומין ואינם בני מלקות פסולים לעדות והיינו רשע דקרא דכתיב 'עד חמס', וכתב הב"ח (חו"מ לד, סקי"ב) שכ"כ הרמב"ם, אלא שהוסיף אע"פ שהחזיר ממון פסול לעדות מעת שגנב וגזל, אבל הטור השמיט דין זה מפני שסובר שכשמחזיר ממון הרי הוא כשר, והביא במרדכי בשם ה"ר יקיר, שמי שמזיק לחברו במזיד אע"פ שדעתו בשעה שמזיק לשלם לו את הנזק נקרא רשע דחמס, כמו שמצינו בבבא קמא (ס, ב) אצל דוד שרצה להדליק גדישים של שעורים כדי לשלם גדישים של עדשים, ונאמר בזה (יחזקאל לג, טו) 'חבול ישיב רשע גזילה ישלם' שנקרא רשע גם כשמשלם, וראוי לפסלו לעדות ולשבועה, והוא הדין חובל בחברו במזיד, וכתב, שחובל בחברו במזיד פסול מדאורייתא, ומדרבנן אפילו לא הכה אותו כלל אלא הגביה ידו על חבירו להכותו ולא הכהו פסול, הרי שפסול בנזיקין כדין גזל.

איך הרגו השבטים את אנשי שכם

ברמב"ן (בראשית לד, יג) כתב, שרבים שאלו במעשה שהרגו השבטים את תושבי שכם, איך עשו בני יעקב הצדיקים מעשה לשפוך דם נקי בשכם, והביא את דברי הרמב"ם (הל' מלכים פ"ט הי"ד) שבני נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף, ואם ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו ולא דנוהו, והקשה הרמב"ן, שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם בכמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלוקים והצילם.
לכך סבר הרמב"ן, שחיוב בני נח בשבע מצוות הוא בדיני גנבה ואונאה וכו' ואבות נזיקין וחובל בחברו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כעין שהצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן, ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין נז א) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן, ולא תיקרא אזהרה אלא שעברו על לאו, מבואר בדברי הרמב"ן שמאותו כלל שחייבים בני נח על מצות גזל חייבים עם נזיקין.

מי שהכריחו אותו לגנוב

והנה בשו"ע (חו"מ שפח, ד) הביא דעת הרמב"ם שאם הביא ממון חברו בידו לאנס, שחייב לשלם מ"מ, אף שהאנס אנסו להביא, ובש"ך (סקכ"ד) הביא את דעת הראב"ד שהקשה, שהרי אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ומאין מתחייב לו שימות בשביל ממון חברו הואיל ויחדו לו בפירוש, ולכך דוקא אם אנסוהו על ממון סתם אפי' אם אנסוהו להביא חייב כשנשא ונתן ביד, אבל אם אנסוהו להביא ממון מסוים של חברו, כיון שהאונס הוא על אותו הממון פטור.
ובסברת הרמב"ם צריך לומר, כיון שנא' 'ומכה בהמה ישלמנה', ולא חילק ובין שוגג ובין אונס שהוא כמזיד, וכפי שמפורש בדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' חובל ומזיק ה"א) שהמזיק ממון חייב לשלם נזק שלם בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד, וכתב שם המ"מ שהרמב"ם לא חילק בין אונס גמור לשאינו גמור, ואפשר לבאר שסבר הרמב"ם שאין התשלומים עונש על מה שהזיק אלא שעבר על דברי התורה, כיון שאם היה חייב על מה שהזיק הרי פטור מדין פיקוח נפש, אמנם אפשר לומר שכשמציל עצמו בממון חברו כיון שנוטל את הממון של חברו יתחייב על מה שלקח, ויתחייב כמו כשמזיק, ולכך אם היה אנוס יפטר
אמנם יש להקשות, שדוקא במקום שנוטל את הממון בידיים כמו שמצינו בגמ' בב"ק (ס, ב) אצל דוד שנטלו גדישים של שעורים של ישראל כדי להציל עצמם, שהם נטלו הגדישים כדי להציל את עצמם, אבל בנרדף ששבר את הכלים בדרך מנוסתו שחייב על כלים של כל אדם כיון שאסור להציל את עצמו בממון של חברו, והלא שם לא נטל כלל אלא דרך נוסו שבר את הכלים והיה אנוס על מעשה השבירה, ואם נאמר שחיוב מזיק הוא עונש מדוע חייב, הרי היה אנוס, וכתב ובלבוש מרדכי (בבא קמא סי' נו, א) שהתורה חדשה שמזיק נחשב כנוטל ואפי' באונס חייב לשלם, ולכך כתב הרמב"ם שאף אם אנסוהו על אותו ממון של פלוני, כיון שבלעדיו לא היה האנס נוטל בעצמו, ונמצא שהוא המזיק, ואפי' שהיה באונס כיון שמזיק באונס חייב.

גזל דוקא ע"י שעשה מעשה קנין

אמנם באפיקי ים (ח"א סי' מב, ה) כתב, שכל מה שנעשה גזלן ע"י שהזיק היינו דוקא אם עשה מעשה קנין בממונו של חברו כגון אם מגביה דבר של חברו ע"מ לחסרו מן הבעלים ולאבדו, שנעשה גזלן בהגבהה והתחייב בהשבה, כמו שמצינו בגמ' בגיטין (נג, ב) לגבי מנסך יין לע"ז למ"ד שמנסך ממש, שאין נפטר בקלב"מ כיון שכשהגביה את היין קנאו וחייב מיתה רק כשמנסך לפי שנעשה גזלן במה שהתכוון להזיק כיון שהגביה, וכן מבואר בב"ק (צח, א) לגבי הזורק מטבע של חברו לים הגדול שמדובר באופן שלא הגביה את המטבע שפטור כיון שלא הזיקו שיכול להוציאו, אבל אם הגביה בידיו הרי גזלו וחייב בהשבה, אבל המזיק ממון חברו ולא עשה קנין כלל ולא הגביהו בידיו הרי הוא רק מזיק ולא גזלן, ואן איסור מזיק וגזלן מאותו איסור.

אי עביד מהני

והנה בגמ' בתמורה חלקו אביי ורבא בגמ' בתמורה (ד, ב) בכל מקום שהתורה אמרה לא תעשה אם עבר ועשה האם מועיל מעשיו ונ"מ לכמה דינים שאביי סבר שמהני, דהיינו שמועיל מה שעשה לקניניים וכדו' ורבא סבר שלא מהני דהיינו שמה שעשה בטל כיון שהתורה אמרה לא תעביד.
והקשה בקצות החושן (שס, סק"ב) לשיטת רבא שלא מהני הרי אם גזל ועשה שינוי מדוע קונה ע"י שהשתנה והרי אמרה תורה 'לא תגזול', שהרי הקנין של הגזילה נעשה מאליו ואי"צ שהגזלן יתכוון לקנות, ולזה לא שייך לומר שלא מהני מה שנעשה שינוי אם השינוי נעשה ממילא.
וכתב בקובץ שעורים (בבא קמא אות ק) שחלקו אביי ורבא בשני דינים: גם כשמצד עצמו מועיל המעשה מ"מ כיון שעבר על דברי התורה סבר רבא שלא מועיל, ואביי חלק כיון שמ"מ הואיל המעשה, ועוד חלקו במקום שודאי לא היה מועיל, שבזה סבר אביי שכיון שהתורה חדשה שלא לעשות הרי משמע שאם עבר ועשה שמועיל שאם לא היה מועיל הרי לא עשה ולא עבר עבירה, וכן היא מחלוקתם בגזל, שסבר אביי שכיון שעובר בלא תגזול מוכח שהגזל הועיל לקנות את החפץ מוכח שעבר עבירה שאם לא היה יכול לקנות היה פטור, שבמזיק נכסי חבירו לא עבר בלאו של 'לא תגזול', אבל מוכח שנעשה קנין ע"י הגזילה, והיינו שכשנשתנה הגזילה אין חיוב להשיב, ומשו"ה עובר בלא תגזול, אבל כשלא נעשה שום קנין ע"י הגזילה אין לאו דגזל, ומבואר שלא שייך שיתחייב באיסור גזל רק אם עשה מעשה לקנות.
והנה מבואר ברש"י בבבא מציעא (כו, ב ד"ה עובר משום) כתב, שלא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה, כמו 'ויגזול את החנית מיד המצרי' (שמואל ב' כג) כמו שמצינו בבבא קמא (עט, ב), 'לא תוכל להתעלם' אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל, ולכך כשנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש התכווין לגוזלה אין כאן מתעלם, אבל השב תשיבם יש משנטל עד שישיבנה, שלחיוב גזל צריך שיעשה מעשה קנין, וכן מבואר בבראשית רבה (פרשה נד, ג) ואי זהו גזלן, בר קפרא אמר זה שהוא גוזל בפרהסיא, ר' שמעון בן יוחאי למד מהפסוק (מלאכי א) 'והבאתם גזול את הפסח ואת החולה', מה פסח וחולה מומין בגלוי אף גזלן בגלוי, רבי אבהו בשם ריש לקיש אמר לפני ט' גנב ולפני עשרה גזלן, רבי תנחומא בשם ר' הונא לעולם אינו גזלן עד שיגזלה מידו שנאמר (שמואל ב כג) 'ויגזול את החנית מיד המצרי'.

מזיק אתרוג מהודר

והנה במשנה למלך (פט"ז הל' מעשה הקרבנות ה"ז) הסתפק, במי שקנה אתרוג בדמים יקרים מפני חשיבותו ובא אחד וגנבו ממנו ופסלו, אם יכול הגנב להפטר בנתינת אתרוג אחר כשר אף שאינו חשוב כמו האחר, שאומר לו שכל מה שהאתרוג שוה הוא משום המצוה ובלא המצוה איננו שוה, וכיון שכל חיובו הוא משום שרוצה לקיים מצות 'ולקחתם לכם' כיון שגם באתרוג זה מקיים את המצוה יפטר מלשלם יותר או שיכול הניזק לומר שרוצה לקיים את המצוה מן המובחר.
והנה מצינו בגמ' בבבא קמא (דף עח) שהסתפק רבא במי שאמר הרי עלי עולה והפריש שור, ובא אחר וגנבו האם יכול להפטר בכבש לרבנן או בעולת העוף לראב"ע, האם אומרים שכיון שקבל קרבן לעולה או שיכול לומר שרוצה לקיים מצוה מן המובחר, וא"כ גם באתרוג יכול הגנב לפטור את עצמו באתרוג שיוצא בו ידי חובה, אמנם אפש"ל שלא דומה כיון שלגבי שור שהפריש אין לו ערך שהרי אם היה מוכרו אין לו דמים כיון שהקדישו, ורק משום התשלום שנדר חייב הגנב ולכך יכול להביא מה שרוצה, משא"כ לגבי אתרוג יכול המוכר לומר שקנה בדמים יקרים כמו שקנה אותו ונמצא שיש כאן חיוב דמים שהפסידו.
והמהר"ם ממינץ (סי' קיג) כתב, שאמנם הקרבן עולה כליל אבל יש בו את העור ששייך לכהן ויש הבדל בין עור של שור לשל כבש ואפשר להעמיד בכהן שהעור שייך לו, אלא תירץ שודאי לעניין היזק ממון הוא חייב, ולגבי אתרוג חייב לתת לו כמה ששוה הפרי ולא כמה שעולה אתרוג מהודר כיון שמצינו כן לגבי קרבנות.
ובשו"ת חכם צבי (סימן קכ), הקשה על המר"ם, שא"כ יצא שהחוטף אתרוג ממוכר אתרוגים שהאתרוג שבידו עומד להימכר בדמים יקרים שצריך לתת לו כל שוויו כמות שהוא שוה עכשיו מחמת גדלו ותפארתו, ואם אדם א' קנהו בממון רב מהמוכר אתרוגים ובא זה וחטפו ממנו שאין צריך לשלם לו אלא זוז אחד דמי אתרוג קטן, ולא יתכן לומר כן שאותו אתרוג יהיה שוה לפי מי שגנב ממנו, אלא משלם לו כמה שעולה אתרוג מהודר כפי מה שהוא שוה להימכר לשם מצוה.
ואפשר לתלות מחלוקתם ביסוד הנ"ל האם חיוב מזיק הוא משום גזל שחייב לשלם השלמה על הגזילה של הבעלים או שהחיוב הוא על מה שאמרה תורה שאסור להזיק, ובזה חלקו, או שאפשר לומר שחלקו בשווי של האתרוג האם לענין תשלום נזיקין צריך להחזיר כפי מה ששוה לבעלים או כפי הערך האמיתי של הדבר, וזה נידון כיצד משלם מזיק.

השבת אבידה

בקהילות יעקב (ב"ק סי' א) נקט שהאיסור הוא משום השבת אבידה שנא' על ממון חברו (דברים כב, ג) 'לא תוכל להתעלם', ואם חייב להשיב את אבדתו כ"ש שאסור לו להזיק אתו ממונו, שהחיוב בהשבת אבידה הוא שצריך לשמור על ממון חברו ולהחזיר לו וודאי שאסור לו להזיקו בידים.
וכ"כ בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג אות ע) שבאיסור 'לא תוכל להתעלם' (דברים כב, ג) הוזהרנו שלא להתרשל מהצלת ממון חברנו בין מטלטלים בין קרקעות, אף כי הוזהרנו להשתדל בהצלת חברנו ולשית עצות לעזרתם בעת צרתם, וכן כתוב (ויקרא יט, טז) 'לא תעמוד על דם רעך', וכן מבואר ברשב"ם בבבא בתרא (נג, א ד"ה האי מבריח), שבהשבת אבידה כל ישראל מצווין להציל ממון חבריהם מן ההיזק.

ואהבת לרעך כמוך

בספר החינוך (מצוה רמג) כתב לגבי מצות 'ואהבת לרעך כמוך', דיני מצוה זו כלולים הם בתוך המצוה, שכלל הכל הוא שיתנהג האדם עם חברו כמו שיתנהג עם עצמו, לשמור ממונו ולהרחיק ממנו כל נזק, והעובר עליה ולא נזהר בממון חברו לשומרו, וכל שכן אם הזיק אותו בממון או צערו בשום דבר לדעת, ביטל עשה זה, מלבד החיוב שבו לפי הענין שהזיקו, וכן כתב ברמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"ג) מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
וכן מבואר במנחת חינוך (מצוה יא, א) שבאופן שישראל קבל אחריות על חמץ של גוי שצריך לבער את החמץ, והקשה מדוע שלא יהיה חייב מדין גזל, ובפרט לשיטות שגזל הגוי אסור מן התורה, ואפילו אם ישלם יחשב גזל, ותירץ שבאופן זה הוא חייב משום שמזיק את הגוי, ובזה לא מצינו לכולי עלמא איסור בגוי, שגם בישראל נראה שחייב במזיק רק משום שהתורה ציותה להשיב אבדתו וכל שכן שלא להזיקו, אבל בגוי לא שייך מצוה זו, ואף שבישראל אם רוצה לשלם לו אסור להזיקו, היינו משום מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך ומה דסני עלך לחברך לא תעביד, שבגוי לא שייך איסור זה, הרי מבואר שאין אסור משום גזל אלא משום 'ואהבת לרעך כמוך'.
ביד רמ"ה (בבא בתרא כו, א) כתב, לגבי מזיק ע"י גרמא הוא שגרמא בנזקין פטור, וכל מה שפטור הוא רק שלא גרם נזק שישיר לגופו של הניזק, ומ"מ מה שעשה את מעשה הנזק הרי עבר על איסור שאסור לעשות מעשה שיבוא לידי היזק לחברו, או משום 'לפני עור לא תתן מכשול' או משום 'ואהבת לרעך כמוך', שהרי יש איסור בעצם המעשה היזק, ולכך בכל גרמא פטור מדיני אדם חייב בדיני שמים שהחסרון לחייבו הוא רק משום שלא עשה מעשה בגוף הניזק, אמנם אפשר לומר שלמד משם רק לדין גרמא ולא לכל נזקין.

איסור מזיק שלא ילמדו ממנו אחרים

באילת השחר (ויקרא כד, כא) הביא שמצינו בגמ' בברכות (לה, ב) א"ר חנינא בר פפא כל הנהנה מן העוה"ז בלי ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל, ופרש"י דכשחטאו הפירות לוקין, ומשמע מכאן שהמזיק את חברו נקרא גזלן, והנה הגמ' מביאה שם שנא' 'גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית', ופרש"י ולפי שהוא מיקל רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן ליהנות מן העולם בלא ברכה ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל כך הוא וכו', ויש להקשות למה נקט כאן שהוא מחטיא יותר משאר איסורים, ועוד יש לדקדק האם מדובר באיש חשוב שילמדו ממנו כולם, ומשמע אע"פ שאינו עובר אלא איסור דרבנן, וכיון שמצינו סברא שאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה, נמצא מצד אחד יותר גרוע כיון שאין לו רגש וחושב כאילו אין בעה"ב, ומ"מ דבר כזה יותר לומדים ממנו, וכמו שכתב רש"י על עמלק (דברים כה, יח) משל לאמבטי רותחת ונכנס אחד לתוכה אף על פי שנכוה הקרה אותה בפני אחרים, וכן כאן גורם שהאדם יאבד הרגשים עדינים וזה מאוד עלול להיות ע"י אדם אחד.
לתגובות והארות: [email protected]

 

[גרינפלד]

ברבינו יונה באבות (פ"א מ"א) כתב, שהרי כתוב 'לא תגזול' וכל נזיקין בכלל אותו הלאו, שהאיסור להזיק הוא משום איסור גזל, וכ"כ בטור (חו"מ סי' שעח) שכשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חברו כך אסור להזיק ממון שלו אפילו אם אינו נהנה כיון שמזיקו.
וכן נראה בדברי רש"י בבבא מציעא (סא, א) במה שהגמ' שם שאלה למה לי לכתוב לאו בגזל ובאונאה ובריבית, וכתב רש"י, שילמדו זה מזה, שבכולן חסרון ממון, שמחסר את חברו, שהצד שהוה שבהן שמחסרו ממון.
והנה כתב הר"ן בסנהדרין (נח, ב), לגבי מה שמצינו שכותי שהכה את ישראל חייב מיתה, הביא הר"ן בשם י"מ שחייב מיתה משום גזל, דמה אם חבל בגופו ומה אם חבל בממונו, כפי שמבואר בגמ' בסנהדרין (ב, ב) , וכיון שעבר משום לא תגזול חייב שאזהרתן זו היא מתתן, וכתב הר"ן בשם הרמב"ם עצמו חלק וסבר שאין חייבים מיתה ממש אלא כמו חיוב מיתה שאמרו בכותי העוסק בתורה ובחיוב מיתה בכותי ששבת, אלא שראויים למיתה ואומרים לו שהוא חייב מיתה, ולכך נקטו שהכה את ישראל דוקא, ומדבריהם מבואר שחייבים במזיק משום איסור גזל, ומבואר שחיוב נזיקין הוא משום חיוב גזל.

לחץ כדי לכווץ...

תוספות הרא"ש גיטין דף נג עמוד ב:
כי לא קניס בדרבנן. פירש"י דקרו ליה דרבנן משום דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק ואין כאן איסור גזילה.

ומתבאר שבניכר יש גזל.

אגב, מגוף הגמ' שם [לפי רש"י] מוכח שהוא יותר מהשבת אבידה, כי מדין השבת אבידה לכאורה אסור גם היזק שאינו ניכר,
[ומיהו עשה אינו סיבה לקנוס, עיי"ש ברשב"א על משמרת],
ועי' שם בחי' הריטב"א כת"י (שזה חידושי הרמ"ה ושי' הקדמונים) פי' אחר מרש"י ותוס' הרא"ש.

 

[גרינפלד]

אגב בתוס' ע"ז (ע"א ב') מתבאר בפשוטו שיש ב' סוגים של איסור גזל:
א. לחסר את השני;
ב. להרוויח מהשני שלא כהוגן.

וכמדומה שהביאו שכן הוא בצפנת פענח.

 

[גרינפלד]

אגב בתוס' ע"ז (ע"א ב') מתבאר בפשוטו שיש ב' סוגים של איסור גזל

לחץ כדי לכווץ...

ד"ה ואי (הב'):

וי"ל דודאי אי גזל שוה פרוטה דהוי ממונא לגבי ישראל וחיסרו אית לן למימר כדפי', אבל פחות משוה פרוטה שלא חיסר הישראל דלאו ממונא הוא וגם ממון העובד כוכבים לא נתרבה שהרי לא קנאה משום הכי פריך אמאי נהרג ומשני צערא דישראל.​

 

[גרינפלד]

ב. להרוויח מהשני שלא כהוגן.

לחץ כדי לכווץ...

אגב, יתכן שזה שורש חיוב נהנה, יע' לשון הגמ' ב"מ קי"ז ב' "אמר רבי יוחנן בשלשה מקומות שנה לנו רבי יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו", עיי"ש בגמ', רש"י ותוס'.​

 

[מחכה]

וי''ל
א. מהא דבלקו''ש חל''ד עקב א' מוכח דבמזיק ממנו כשלא מחסרו ממון אין בזה איסור.

ב. מוכיח שלהזיק ממנו לטובת חבירו אין איסור (מדיוק הל' שאסור לגנוב ולגזול ע''מ לשלם, ולא כתב ע''מ לשלם דבר יפה ממנו)

ג. מחלק בין מזיק לגזלן דבמזיק ממנו של ניזק, מותר כשבזה תלוי טובת הניזק משא''כ בגזל

 

[דבר היושר]

כל זה נושא מוקשה מעיקרו, ובכל המאמר לא מצאתי ישוב לקושיא זו שבפשטות מכריחה הבנה מעמיקה יותר במהות איסור ההיזק, דהנה הא מבואר ברש"י בב"ק [ס:] שאף שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, על כל פנים איננו דוחה את האיסור להזיק, ויש לתמוה היאך ייתכן הדבר שפיקוח נפש דוחה לאווין שיש בהם חיוב מיתה וכריתות, ואילו איסור ממוני גרידתא - אין ביכולתו לבטל, וביחוד שהא פשוט שלא יאמר בו דינא ד'ונשמרתם מאד לנפשותכם' כהאמור בחלק מהמפרשים באיסור ההיזק, דהא אדרבה באופן כזה - היא הנותנת להתיר להזיק [ואפי' הוא מחוייב בזה] וכן הא פשוט שכל הדינים כדוג' גזל, השבת אבידה ודומיהם נדחים בנקל מפיקוח נפש.
הכיוונים ליישוב יכולים ללכת לכיוון שאיסור מזיק - שונה מבשאר מקומות, שבכל המקומות [כדוג' לא תגזול, השבת אבידה, ונשמרתם, לא תעמוד על דם רעך, ואהבת וכו'] כיון שהתורה היא זו שיצרה את הצד השני, היא לא צריכה לייצר צד יותר חזק יותר לצד שכעת הדין עימו אלא היא פשוט אומרת שאותו הכוח שניתן לשני, הוא עצמו כוח הראשון, וזהו העיקר ששנינו שמותר להאדם לעבור על כל המצוות [חוץ מג' מצוות החמורות] בעבור להציל את נפשו כהאמור 'ו'חי בהם' [עי' סנהדרין עד.] ולכאורה יש לתמוה וכי הופקעו ממנו חובת עשיית המצוות, וכי גדר הענין הוא שהותר לו לעבור על דבר ה' ולעשות מעשים שפלים ונבזים, הדברים פשוטים שלא זה גדר הענין אלא שאותו ה'דין' שהטיל עליו את חובת עשיית המצוות ולהתנזר מעשיית העבירות, כעת אותו ה'דין' אומר לו לעשות להיפך, וזהו מסתעף גם בהלכותיהם של המצוות והעבירות, ולדוג' דאף שנא' במקרא 'לא תרצח' - ברודף, בא במחתרת, מוסר ודומיהם, מותר להרגם, והנה זהו ברור שלא התחדש שיש לנרדף כוח וזכות מעל זכות קיומו של השני, אלא שמי שאמר שיהא לרודף קודם שרדף - זכות קיום כעת נתן זאת לרעהו מדינא דה'הבא להרגך', ולכן גם ישנם מקומות שמבואר בתלמוד שמותר לעשות מעשים הנראים כגזל ולרדת לנכסי השני לצורך מטרה נעלה יותר כדוג' צדקה, הענקה, תלמוד תורה, התרת ממזרות, השבחת שדות יתומים, הבאת תלמידים לבית המדרש, בדיקת ישרות, ועוד, ואין זה איזה היתר ל'לקיחת' הבעלות חלילה, אלא שאותו הכוח שנתן לאידך גיסא [הנגזל] את הזכות למנוע את הלקיחה שהרי זה היה ה'דין' הא גופא שתיתן להאידך גיסא לגזול הימנו שהרי עתה זהו מה שה'דין' נותן [וענין הגזל איננו ענין במציאות הבעלות, דעצם העדר הממון תחת ידו, אינו ענין בהמציאות אלא זכות משפטית שהתורה נותנת שהממון יהא תחת ידי האדם] ואכמ"ל בענ"ז, וכן בהשבת אבידה שהותר שלא להשיב באפיקרוס ומומר, וכן שזקן ואינו לפי כבודו אי"צ להשיב וכדו' וזהו גם כן בא באותו היסוד, אבל איסור מזיק שונה מכל השאר, שאיסור מזיק אינו שהתורה אוסרת כוח שהיא עצמה נתנה מצד ה'דין', שהרי איסור מזיק בא במציאות הבעלות, ומציאות הבעלות בוודאי אינה נאמרה בתורה [גם לולי דברי הגרש"ש הנודעים דאל"כ מדוע לולב הגזול פסול -הא מ"ע דוחה מצוות ל"ת ד'לא תגזול'] וכהאמור ד'הארץ נתן לבני אדם', והמושג בעלות הוא ראשית כל המציאות והוא אינו ענין לדינים, [ודחזינא בדינא דכיבוש מלחמה, דינא דמלכותא דינא ועוד שהתם פשיטא שהבעלות אינה באה מה'דין' וההלכה] ולכן נא' שאמנם במצב של פיקו"נ נתנה התוה"ק כוח לדחות את כל הדינים שבעולם, שאותם כוחות וצדדים שהתורה ייצרה במישורים רבים, כעת היא עצמה משנית את יצירתה בהתאם, שכעת ה'דין' אומר להיפך, אבל לא נא' בתורה כוח לדחות דברים שעיקרם באים מעצם המציאות, והא להזיק זוהי פגיעה בעצם מציאות הבעלות.