מדור מאמרים

במאמר הקודם נתבאר שבשבת מותר לומר ושמרו או משום שמותר להפסיק בין גאולה לתפילה, או משום שהוה כגאולה אריכתא. אמנם גם לסוברים שבשבת מותר להפסיק בין גאולה לתפילה, ביום טוב לכו"ע צריך לסמוך כמו שכותב הדרכי משה, וז"ל: וכן מוכיח הפרי חדש מהרא"ש, וז"ל: ואם כן ביום טוב יקשה לכו"ע איך מותר להפסיק בין גאולה לתפילה באמירת פסוקים. ובדרישה סימן רס"ז ס"ק ב' מקשה זאת ומתרץ. וז"ל: היינו שכיוון שהוא מענין היום הוא נחשב כבר כתפילה. והנה בשו"ת עמק הלכה חלק ב' סימן ל"ט מביא שמצא חידוש גדול ברוקח, וז"ל: ותמה העמק הלכה מדוע סובר הרוקח שצריך לאמרם בלחש. ומתרץ העמק הלכה, וז"ל: היינו שמוכח מברוך שם כבוד שאמירה בלחש אינה הפסק, ולכן כתב הרוקח שצריך לומר ושמרו והפסוקים ביום טוב בלחש. ומה שאנו אומרים אותם בקול, בשבת לא קשיא דקיי"ל שלדברים הצריכים מותר...

בדין סמיכת גאולה לתפילה - חלק ז' 'הפסקים שהם חלק מהתפילה בתפילת ערבית בשבת ויום טוב – חלק ראשון' בנוסח ספרד, וכן בנוסח עדות המזרח, נוהגים לומר בשבת אחר ברכת השכיבנו את פסוקי "ושמרו". וביום טוב נוהגים לומר את הפסוק "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם", או את הפסוק "וידבר משה את מועדי השם אל בני ישראל". וכן בראש השנה אומרים את הפסוק "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב". וביום כיפור אומרים "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני השם תטהרו". וכן בכל מועד ומועד לפי עניינו. ומקור הדבר מובא בספר העיתים סימן קל"ז בשם רב שלום גאון, וז"ל: היינו שבישיבה בבבל נהגו שלא לומר פסוקי ושמרו, אבל בכל שאר המקומות כן נהגו. ובטעם הדבר כתב האבודרהם בסדר תפילת ערבית של שבת, וז"ל: היינו שכיוון...

במאמר הקודם הקשינו על תוס' שאומר שעבד עברי הנמכר לגוי אינו נקנה בשטר כי זה נלמד מאמה עבריה שנלמדת מקידושי אשה, וגוי אינו בתורת קידושין. אבל תמוה, שלפי ר' חסדא זה נלמד מעבד כנעני ואמאי לא נלמד להכא. והיה נראה לתרץ, דהנה הגמ' שם מקשה, וז"ל: ומתרצת הגמ' וז"ל: ואם כן, לפי ב' התירוצים גם לר' חסדא צריך להגיע לגילוי מגירושי או קידושי אשה כדי שנוכל ללמוד שטר באמה עבריה. ולכן יתכן לתרץ על תוס' שגם לפי ר' חסדא אפשר לומר שאי אפשר ללמוד לעכו"ם שאינו בתורת גיטין וקידושין, כי גם הלימוד של ר' חסדא מבוסס על קידושי אשה. אבל אין זה מחוור כל צרכו, שהרי סוף סוף הלימוד אינו מגיטין וקידושין – אלא מעבד כנעני, וכל הגילוי מקידושי אשה זה רק כדי להעמיד את הלימוד – אבל אחר הגילוי נלמד רק מעבד כנעני, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא. והנה, ברשב"א נראה שהרגיש בקושיא...

איתא בקידושין דף י"ד ע"ב: היינו שהגמ' מבארת שאי אפשר ללמוד מעבד עברי הנמכר לגוי - שמבואר בו שנקנה בכסף – לשאר עבדים (עבד הנמכר לישראל, מכרוהו בית דין, וכן אמה עבריה) שגם הם יוכלו להיקנות בכסף, כי אפשר לדחות ששאני גוי שכל קניינו בכסף. ומבאר ברש"י שגוי בכל מקום קניינו רק בכסף ולא במשיכה שנאמר בו 'עמיתך' ולכך גוי אינו בתורת משיכה כלל, וז"ל: אמנם תוס' בד"ה הואיל וכו' מקשה, וז"ל: היינו שתוס' מקשה, שזהו רק שיטת ריש לקיש שדורש 'מיד עמיתך – עד שימשוך מיד ליד'. אבל רב יוחנן פליג עליה וס"ל ש'מיד' היינו 'דבר הניתן מיד ליד – וזהו מעות. ולשיטת ר' יוחנן גוי נתמעט מכסף וכל קניינו במשיכה, ואם כן איך יבאר רש"י את הסוגיא לפי ר' יוחנן. ובפרט שקיימא לן כר' יוחנן לגבי ריש לקיש. ועוד מקשה תוס', שבמסכת עבודה זרה כתוב שמשיכה קונה בעכו"ם לכו"ע. ולכאורה...

המקור הראשון לציון יום ל"ג בעומר כיום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי הוא אצל ר' חיים ויטאל בספר פרי עץ חיים פרק ז', וז"ל: ובהמשך שם מביא שהאר"י היה עולה לשלושה ימים למירון והיה מגלח אז את הילדים. וביום שמת רבי שמעון כתוב באדרא זוטא שיצאה בת קול ואמרה "עולו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון יבא שלום ינוחו על משכבותם". ומזה נשתרש של"ג בעומר הוא יום ההילולא של רבי שמעון בר יוחאי. והנה ר' חיים ויטאל כותב שרבי שמעון בר יוחאי נפטר בל"ג בעומר ביחד עם שאר תלמידי רבי עקיבא. וזה תמוה מאד, כי זה סותר את הגמ' שהבאנו במאמר הראשון, שכתוב מפורש שרבי שמעון הוא אחד מחמש רבותינו בדרום שסמכם רבי עקיבא לאחר שמתו כל תלמידיו. וז"ל הגמ': וא"כ לא יתכן שרבי שמעון נפטר ביחד עם כל תלמידי רבי עקיבא. והחיד"א כבר עמד על קושיא זו, וז"ל בספר שיורי ברכה סימן תצ"ג...

ביום ל"ג בעומר יש ב' עניינים. שהוא יום שמחה בשונה משאר ימי הספירה – ולכל הפחות בשונה משאר ימי הספירה עד אליו. שהוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. בשני המאמרים שלפנינו נרד למקורם של ב' עניינים אלו. וזה החלי בע"ה. בגמ' יבמות דף ס"ב: כתוב: ואם כן בכל ימי הספירה יש לנהוג מנהג אבלות. אמנם המאירי ביבמות שם מביא שקבלה בידיו מהגאונים שביום ל"ג לעומר פסקו מלמות, וז"ל: ובספר המנהיג (הלכות אירוסין ונישואין סימן ל"ו) כתב בשם הרז"ה מקור אחר להא שפסקו מלמות בל"ג, וז"ל: היינו שהרז"ה מצא גירסא שמה שכתוב בגמרא שמתו עד העצרת הוא רק עד 'פרוס העצרת', ופרוסה היינו חצי מל' יום קודם החג, וא"כ מתו רק עד ל"ג בעומר. אמנם זה תמוה, שלפי החשבון ט"ו ימים קודם החג אינו י"ח אייר אלא כ' אייר. ועוד לפי זה – אפילו אם נאמר של"ג הוא אכן ט"ו ימים קודם שבועות...

ב"ה. קיחה איקרי קניין הקשו התוס' עמ"ש הגמ' דקיחה איקרי קניין דכתיב 'השדה אשר קנה אברהם' אי נמי 'בכסף יקנו' והרי 'קיחה' לא כתיב על השדה אלא רק על הכסף, ואיך למדנו שקיחה איקרי קניין ל'כי יקח איש..' שלקיחת האישה היא קניין. ותירצו התוס' ש'אינו חושש' ועמד ע"כ חידושי הרי"מ- ואינו מובן תירוץ התוס' דאינו חושש כו' הלא זה עיקר הילפותא ד'כי יקח' שלוקח האישה הוא בכסף ומאי גזירה שווה הוא דהתם כתיב רק שלוקח הכסף. ועוד איך מוכח דקיחה איקרי קניין מהשדה אשר קנה הלא קיחה על הכסף וקניין כתוב על השדה וזה אינו גז"ש… ונראה לפרש הכל בעזה"י… הנה בכל קניין יש שני דברים מה שהמוכר מסתלק מהחפץ ומה שהלוקח זוכה בו… ועפ"ז מבאר ד'שפיר מוכח דקיחה איקרי קניין שהפירוש קח ממני היינו שיקנה הכסף שיהיה שלו ואינו רוצה להקנות שיהיה שלו רק אם יהיה הקרקע של אברהם, וממילא...

מאמר קודם בסדרה היתר הצרה אחר ייבום – ביאור פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש א. הנה נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש אם החולץ חייב על הצרות כרת וכן האחין אם חייבין על החלוצה ועל הצרה כרת, דריש לקיש ס"ל דחייבין ור' יוחנן ס"ל דאין חייבין דמי איכא מידי וכו' והובא כאן בארוכה וכן הובאו שם דעות הראשונים בביאור ההיתר דהיבמה והצרה אחר ייבום וחליצה, ויש לדקדק בדברי ר' יוחנן שאמר לכאו' ב' טעמים נפרדים דמי איכא מידי דאי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ והשתא קאי עלה בכרת ואח"כ קאמר אלא איהו שליחותיה דאחים קעבדא. וצ"ע דאי מסברא כיון דמעיקרא בעי האי חליץ לא קאי עלה בכרת א"כ מה צריך לשליחותייהו ואם הוא מדין שליחותייהו מה צריך לסברא דמי איכא מידי. ב. והנה צ"ע לדעת הרשב"א וסייעתו שהובאו במאמר הקודם דכיון שהותר שוב לא פקע ההיתר, דהלא ריש לקיש ס"ל דאצרות חייב כרת וכן...