מדור מאמרים

דבר גוש בשבת דברי המגן אברהם כתב המג"א בסימן שי"ח ס"ק מ"ה דהא דאסור לטוח שמן ושום על צלי, זה לאו דוקא כנגד המדורה, אלא כל שהיד סולדת בו אפי' בכלי שני, אסור. דכיון דדבר גוש הוא יש בזה בישול. דעת הט"ז לכאו' כך היה נראה גם בדברי הט"ז שם שכתב שהוא הדין כשמעבירו מהאש כל זמן שהיד סולדת בו אסור לטוח עליו שום. כיון שנחשב עדיין כלי ראשון. ויש לדחות דדברי הט"ז איירי כשהגוש על שיפוד ולא הונח עדיין בכלי שני, דבזה נחשב עדיין כלי ראשון, אמנם כשהונח בכלי שני יתכן שאין מחמירים בדבר גוש. דכיון שנסמך על הכלי השני אינו מבשל יותר, דהכלי השני מקררו. וכמו שכתב הט"ז ביו"ד סימן צ"ד ס"ק י"ד להקל כשיטת הרמ"א בדבר גוש. והחמיר רק בגוש בצירוף דוחקא דסכינא, אבל בלא דוחקא דסכינא אין בישול בגוש. וכך רואים בשעה"צ שכותב שכשזה בשיפוד הרי זה מבשל ע"פ המג"א...

ברכת "הרב את ריבנו" ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, הרב את ריבנו. והדן את דיננו. והנוקם את נקמתנו. והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו. והנפרע לנו מצרינו: ברוך אתה ה', הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע: ישנם כאן חמשה לשונות של "מלחמות ה'" כנגד צרינו ואויבי נפשנו. והנה יש לשאול על נוסח הברכה כמה שאלות (ע' בב''י במהדורות החדשות מה שפירש בה' לשונות אלו). א) הרב את ריבנו – הלשון "ריב" מסמל מריבה ומלחמה באופן שעדיין אין כל בירור עם מי הצדק, כמו "כי יריבון אנשים" שני בני אדם רבים זה עם זה, ואין כל דיין ושופט שיכריע עם מי הצדק (ע''פ מלבי''ם ישעיה א,יז, ו-י,ב), ולפי זה יהיה פירוש נוסח הברכה "הרב את ריבנו" שהקב''ה נכנס למריבה שלנו עוד לפני שנכנסים לדין ומשפט, והדבר קשה עד מאד וכי זה הוגן לצאת לריב קודם המשפט והמבחן עם מי הצדק והיושר? ב) הדן...

הדיעות שס"ל שקמים מאוחר בשבת המרדכי בשבת [סי' שצח'] כתב וז"ל: "על מה שנהגו העולם שכל ימי השבוע מתעוררין בבקר לבית הכנסת להתפלל או ללמוד ובשבת ישנים יותר בשחרית זהו טעמו של דבר שבכל ימי השבוע נאמר בתמיד של שחר בבקר בבקר ובתמיד של שחר דשבת לא נאמר בבקר אלא וביום השבת ולשון זה משמע איחור כדמשמע ביומא [לג:] וטעם זה שמע ר"י בר' יהודה בעיר רומא מפי רב האי גאון", והביאו הרמ"א [רפא'] וז"ל: "ונוהגים שבשבת מאחרין יותר לבא לבית הכנסת מבחול משום דבתמיד של ימות החול נאמר 'בבוקר' ואצל שבת נאמר 'וביום השבת' דמשמע איחור עכ"ל, ועי' באר הגולה שתמה ע"ז שהרי גבי קרבן מוסף כתיב שזמנו כל היום, ומציין למהרי"ל שיישב זאת, ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות שבת ס"ק לז' וז"ל: "אמר מהר"י סג"ל פעם אחת בשבת נחמו סיימו הצבור תפלתם בבה"כ טרם סיים מהר"ש עם הבחורים בביתו. ויהי...

עירוי מכלי ראשון על כלי שני בשבת בבית יוסף סימן רנג ס"ד כתב בשם רבנו יונה שאסור לערות מים חמים הטמונים מערב שבת לתוך קדירה שהתבשיל שבתוכה מצטמק. משום שיש לחשוש שלפעמים האחד יד סולדת בו והשני אין היד סולדת בו. ונמצאו מבשלין בשבת. ואע"פ שהן רותחין אם פסק כח רתיחתן יש בהם משום בישול. עוד כתב בשם כל בו, שיש חשש שהם מגיסים ומערבים וקי"ל דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדירה שהיא מבושלת כל זמן שהיא על האש. ע"כ וכך פסק בש"ע ס"ד: יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים ונותנין אותן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק. הגה. ועיין לקמן סימן שיח. והמגן אברהם ס"ק לב כתב, שהרי קי"ל בסימן שיח סעיף טו שאם התבשיל לא נצטנן לגמרי אין בו משום בישול ולכן גם כאן שרי. ועוד שהרי מעשים שבכל יום שנותנים לתוך הקערה קטניות ומערין עליהם רוטב של בשר...

תקנת בני הכפרים א מבואר במשנה שהכפרים מקדימים ליום י"א י"ב י"ג וכתב רש"י בסיבת הפטור וז"ל: "והכפרים אינם בקיאים לקרות וצריכים שיקראנה להם אחד מבני העיר ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבוא ביום י"ד" ולפני זה מסביר שבשני וחמישי מתכנסים שם לב"ד וליישב עם הגמ' בד"ד: שאומרת שהסיבה היא מפני שמספקים מים ומזון נראה פשוט שמה שכותב אצלנו זה הסיבה למה ליום הכניסה אבל הסיבה שהקלו להם זה בגלל שהוא שכר להם על מה שמביאים כל השנה מים ומזון ולכן לא מטריחים אותם אע"פ שלכאו' היה לנו לומר שאינהו דאפסדו אנפשיהו (עי' בשפ"א) בד"ד:[ועדיין קשה קצת מה שרש"י בגמ' הביא על מה שמובא בגמ' כדי שיספקו מים ומזון את ההסבר שהבנו בהו"א שיהיו פנויין להספיק סעודת פורים שמילא הגמ' הביאה את זה בתור שיש טעם אבל הי לרש"י לומר שלמסק' לא כך וצ"ב ועי' בחת"ס.] ב ומצאנו בראשונים שלושה...

ביאור התרוה"כ - הנהגת ידיעה | ביאור הקצוה"ח - הודאת בע"ד | ביאור השעה"מ - נדר: פתיחה, בטעם דמיירי בשאחד"א ותמצית הביאורים בגדר שאחד"א: הנה משמע ממתני' (כתובות דף כ"ב ע"א) דכשאישה אומרת אשת איש הייתי נעשה דין ודבר מדבריה [א] וא"כ נמצא דלאשה יש נאמנות לומר, שאשת איש היא. וקשה דהכא וודאי בלא עדים מיירי [דאי אמרי' דנאמנת וודאי דעל פיה אנו חיים ולא ע"פ אחר] וא"כ היכי נאמנת לומר שא"א היא. ולשים עצמה באיסור א"א, והא ידוע, דבכל דבר שבערווה "אין דבר שבערווה פחות משניים". והכא נמצא דהאשה לבדה נאמנת בכל. ובגמ' מצינו ע"ז יסוד מחודש. ונקרא שויה אנפשיה לחתיכא דאיסורא" וביאור התיבות הללו, "האשה העמידה עצמה כדבר אסור". והנה יסוד זה צ"ב מהו ומה כוחו. וטרם שיובא בירורים בזה יש להביא את הכללים הכתובים בש"ס על שויה אנפשיה. הנה הכא בסוגיין מצינו עוד יסוד...

ביאור הריטב"א דהוי פסול דמפ"כ ממש | מח' ר"ה ור"י ע"פ דעת הריטב"א: דברי רש"י בסוגיא וקושי בדבריו בסוגיא (כתובות דף כ ע"א) ביאר רש"י דהא דכותב אדם עדותו על השטר, ומעיד עליה אפי' לאחר כמה שנים, מיירי שיכול אדם לכתוב עדותו על פיסת קלף, כדי שבשעה שיצטרכו לעדותו יוכל להיעזר בקלף, ונקרא בלשון הראשונים כותב אדם עדותו בפנקס.[א] ונח' בגמ', עד כמה יכול העד להיעזר בפנקס, דר' הונא סבר דצריך שהעד יזכור את עדותו מעליו, וביאר רש"י בזה , דצריך שיזכור קצת מעדותו מעליו, אבל שאר פרטי העדות יכול להיעזר בפנקס. ור' יוחנן סבר, דאי"צ שיזכור מעצמו, וביאר רש"י דמעצמו אי"צ שיזכור אבל לאחר שהביט בפנקס צריך להזכר משאר הפרטים, ומובן מדבריו דאם נזכר רק מעיקר העדות ומשלים את שאר הפרטים ע"י הקלף, לא מהני אלא צריך להזכר מכל פרטי העדות. ובטעמא דר' הונא ור' יוחנן, ביאר...

הטעם בדין זה | ביאור חקירת הגרא"ו בכח דהגדה ראשונה מול השנייה | הנתבאר עפי"ז בנידון דהוסיף על דיבורו הראשון | בסוגיא דחזרה במס' ב"מ ביאור הריטב"א בדין דכיון שהגיד וקושי בדברי הרמב"ם ע"פ הנ"ל: בסוגיא בדין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, כללא דדינא הוא דכל עד לאחר שהעיד בב"ד שוב אינו יכול לחזור בו. ובביאור דין זה כתב הריטב"א. (כתובות דף י"ז ע"ב ד"ה אמר להו. בסו"ד) דהטעם שא"א לחזור מהגדתו זה הוא משום דכתיב "ע"פ שנים עדים יקום דבר", והנה אם יחזור בו העד, שוב לא יכול לקום דבר מעדותו דבכל פעם שירצה למנוע מב"ד לפסוק יוסיף או יחסר כרצונו. וא"כ נמצא דב"ד אינם יכולים לפסוק דין כיון דבכל רגע ורגע משנה העד את עדותו ולעולם לא יבאו לחלק של פסק הדין ועי"ז נמצא דהדין דע"פ שנים עדים יקום דבר אינו מתקיים. והנה ע"פ ביאור זה נמצא, דכל אופן שבאמירתו בב"ד...