מדור מאמרים

צידי רה"ר בקנין דמעכשיו א. כתובות פו: בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי רשות הרבים מהו, הנה לכאו' נסתפק אי צידי רה"ר כרה"ר דמו אי כסימטא, אמנם בתוס' (ד"ה האומר) מבואר לא כן דהקשו התוס' מאי פשיט מרב ושמואל כיון דהתם לא איירי במעכשיו, ואם נאמר שכוונת רמי בר חמא להסתפק אם כרה"ר דמו א"כ לא קשה מידי דמ"מ בדברי רב ושמואל מוכח שפיר דכרה"ר דמו. והיה מקום לומר דפשיטא ליה דכרה"ר דמי אלא דנסתפק אי בעי' מקום הראוי לקנין אי לאו דהא איירי הכא במעכשיו ולאחר ל', וביאור הדבר דהנה מבואר לעיל (פב.) שיטת ר' יוחנן דהמקנה לאחר ל' בלא מעכשיו ולא היתה ברשותו בסוף ל' לא קנה דכלתה קנינו אבל במעכשיו אפי' עומדת באגם קנה, וגדר הקנין דמעכשיו ולאחר ל' לר' יוחנן הוא דמתחיל הקנין מעכשיו ולא נגמר עד לאחר ל'...

זיקה אחר מיתה א. גמ' הו"א מחיים אבל לאחר מיתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה, וילה"ס דכוונת הגמ' אם כוונתה לומר דבאמת לא פקע הזיקה והיא קיימת גם אחר מיתה או דהזיקה ודאי פקעה דהא אינה קיימת אלא דאיסור קרובות נשאר וכמו בכל אשה דאיסור קרובותיה נשאר גם אחר שפקעה האישות בגט או במיתה [ואף דמבואר להדיא בגמ' דאחר חליצה או ייבום כיון דאין הזיקה קיימת הותרו קרובותיה משא"כ בכל אשה, היינו משום דבכל אישות בכוחה לאסור לעולם דאינה עומדת ליפקע, אלא דפעמים נפקעת ע"י דבר צדדי כמיתה או גירושין וע"כ האיסור נשאר, אמנם הזיקה הרי יסודה ותכליתה הוא ליפקע ע"י ייבום או חליצה וע"כ אין בכוחה לאסור אלא עד הייבום או החליצה, וזהו ג"כ החילוק בזיקה גופה בין יבו"ח למיתה, דמיתה דהיא הפקעה צדדית אינה מתרת את איסורי הזיקה שהיה בכוח הזיקה לאסור עד היבו"ח והרי לא ייבם...

איתא בגמ' בסוגיין גבי חיוב בור דתולדה דבור היא אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו. והביאה הגמ' בדין זה מחלוקת של רב ושמואל, דלרב ה"מ היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא ומשורו למדנו, וחייב גם על אדם וכלים כמו כל ממון המזיק, ולשמואל גם היכא דלא אפקרינהו הוי בור, ואני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים. ויש להבין שורש המחלוקת בזה, ומאי שנא שזה ממונו הרי בפסוק כתוב בסתמא ומנלן לחלק, וברש"י לקמן דף כ"ח ע"ב כתב דרב ס"ל "שהפקיר רשותו ובורו זהו בור האמור בתורה" והיינו שכל חיוביה דבור הוא בהפקר וע"ז דיבר הכתוב, אבל אם לא הפקיר אז משורו למדנו. ושמואל ס"ל שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא, וגם על ממונו התורה דיברה בפרשת בור ופטרה אדם וכלים. ומבואר שנחלקו על מה מדובר בפרשת בור. ולכאו' בנידון זה כבר נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא...

דין ירושה בנכסי צאן ברזל הנה יש נידון גדול האם כשהאשה מתה והשאירה נכסי צאן ברזל, האם צריך בזה דין ירושה לבעל או שהם ממילא שלו כיון דכ"ה ההסכם כשמכניסה לו הנכסים שרק אם ימות או יגרשנה יחזיר לה הנכסים ואם תמות היא ישאר ממילא שלו, ונחלקו בזה האחרונים ואכמ"ל, ורק נבוא בזה בדעת כמה ראשונים. א. הנה איתא בכתובות (פ:) איבעיא להו שומרת יבם שמתה מי קוברה יורשי הבעל קברי לה דקא ירתי כתובה או דלמא יורשי האב קברי לה דקא ירתי נכסים הנכנסין והיוצאין עמה וכו' ומוכיחה הגמ' דיורשי הבעל (דהיינו היבם) קובר אותה, ואמרי' עלה אמר רבא ולימא אח אני יורש אשתו אין אני קובר ואי משום כתובה לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, ומבואר בזה טענת רבא דכיון דלא חל חיוב כתובתה [דלא ניתנה ליגבות מחיים] אינו יורש אותה אלא את אחיו וע"כ אינו קוברה. ב. והקשו הראשונים דהא כל בעל...

בענין עירוב חצירות בערב פסח שחל בשבת א. בערב פסח שחל בשבת ישנה בעיה לעשות עירוב חצירות שהרי יש לעשותו בפת וכתב הב"י בסי' שנ"ד והו"ד ברמ"א סי' שס"ח ס"ה שנהגו לעשות עירוב חצירות במצה משום שאינה ממהרת להתעפש ובער"פ שחל בשבת א"א לכאו' לערב במצה משום שאסורה לכו"ע באכילה משעה עשירית וכדאיתא בירושלמי שכל האוכל מצה בער"פ כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו וכן קיי"ל וכמו שפסק הרמב"ם פ"ו מהלכות חמץ והמ"מ שם וכ"פ הרמ"א סי' שע"א ב'. ויש מקום להתיר משום ב' טעמים ובס"ד נדון בהם לדינא א. שאפשר לערב אם מצה מכיון שבין השמשות לא אסרו לאוכלה אומרים בה כיון דהותרה הותרה. ב. שסומכים על כך שהמצה ראויה לקטנים. ב. זמן איסור אכילת מצה בערב פסח. ברמב"ן במלחמות ריש פרק ערבי פסחים וכן דייקו האחרונים מהמג"א רע"א סק"ו שאכילת מצה אסורה מהלילה וכ"כ הבן איש חי שנה א' פרשת...

בעניין האם האשה קנויה לבעלה ככל חפציו ונעשה עליה בעלים, וא"כ מהו קנין זה. מצינו בכמה ראשונים שכתבו להדיא דאין האשה ממונו של בעל (הרמב"ן, הר"ן ועו"ר קידושין ט). והרשב"א (ו: ד"ה אילימא) כ' שאין בקידושין משום ריבית משום דגופא ממש לא קני ליה, ומכל זה היה משמע שאין קנין לבעל באשתו. אלא שאי אפשר לומר כן, דהנה מכמה מקומות מוכח שיש קנין לבעל באשתו. וכלשון מתני' 'האשה נקנית' [וזהו לישנא דאורייתא - כדאמרינן בגמ' ב:] ונלמד משדה עפרון, וקרויה קנין כספו [אף אם קנאה בביאה] דמשו"ה אוכלת בתרומה, ועי' רשב"א גיטין (ע"ה. ד"ה תמיה לי, עמ' תרנ"ה) שכתב להוכיח שהיא קנינו "ומסתברא דלא אמרו נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה אלא בנתינה שמפסיד בכך המקבל מה שהוא 'שלו', כי הא דאמר לה לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז דאשה זו קנויה היא אצל הבעל וקנינו קרייה...

א. בסוגיא דכתובות יט: מבואר דעדים החתומים על השטר ובאו עדים אחרים לפסלם ולומר שהם קטנים או פסולי עדות הו"ל תרי ותרי, והיינו שנחשב שיש עדות שאין העדים החתומים פסולים. וכתבו התוס' שם (ד"ה ואם) דפסולי עדות דקתני לא שאומרים שעדיין פסולים דאם כן אמאי אין נאמנים אלא פסולי עדות הוו אז ועתה מודים שהם כשרים, והיינו דאי אומרים שעדין פסולים הם הרי העדים החתומים בשטר בע"ד נינהו והיאך נאמנים על עצמם לומר שהם כשרים, אבל כיון שאומרים שהיו פסולים ועכשיו כשרים הם אין הנידון מתפרש על גופם של עדים אלא על עדותם שבשטר דדנים מה היו בשעת חתימתן בשטר וע"כ תרי ותרי נינהו [ועי' תורי"ד בארוכה, ואף דאיירי דכבר מתו כמפורש בברייתא וא"כ לכאו' בכל גווני אינם בע"ד מ"מ הרי הנידון מתפרש על גוף העדים אף דכבר לא נפק"מ מידי ופסולים להעיד על זה, אבל אי עכשיו העדים כשרים אין...

א. הנה דעת בן עזאי (שבת ה: עירובין צח.) דמהלך כעומד דמי, והיינו דאדם המהלך מרה"י לרה"ר ונושא עימו דבר חייב אף שלא הניח כמו בעמד כיון דמהלך כעומד דמי, ובכתובות לא: מבואר דהוא גם לקולא דהיינו שאקירה ראשונה אינה עקירה להתחייב על ההנחה בסוף כיון שכל פסיעה הויא עקירה חדשה וחייב רק על העקירה של פסיעה אחרונה לפני שיצא מרה"י, והקשו שם התוס' (ד"ה מהלך) דא"כ היכי משכחת לה לבן עזאי חיוב במעביר ד"א ברה"ר הלא אין עקירה והנחה של ד' אמות כיון דכל פסיעה היא עקירה חדשה, וכתבו וז"ל' ומעביר ד' אמות דחייב ברה"ר הלכתא גמירי לה כדאמרי' בהניזקין ולא ילפי' מינה דהתם מקום חיובא אבל בן עזאי מיירי וכו' שהוא מקום פטור עכ"ל, ומבואר בדבריהם דלא אמר בן עזאי אלא במקום פטור ולא במקום חיוב, וצ"ע לפ"ז אמאי מייתי לה התם ארה"י [שבמוציא מרה"י לרה"ר שייך בזה מהלך כעומד...