מדור מאמרים

בחירת האדם הישראלי כתכלית הבריאה - יציאת מצרים במעמד הר סיני הקדוש ברך הוא מתגלה על עם ישראל בנוסח "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". הדבר לכאורה מצריך תלמוד מאי טעמא לא התהדר הקב"ה בבריאת האדם או בקיומו, הרי היה מסתבר יותר לומר "אנכי ה' אלוקיך אשר בראתי אתכם" או כהאי גונא, דברים שיותר יחייבו את האדם המקבל את התורה להיות כפוף להוראות הנותן. ולכאורה ביאור הדבר שבנתינת התורה הקדוש ברוך הוא בא להראות לעם ישראל שיש מטרה מיוחדת בבריאת האדם, והיינו שהאדם אינו סתם עוד איזה בריה דוגמת הינשוף או הדומה לו, האדם הוא בריה שהקדוש ברוך הוא פועל עבורו דברים מיוחדים, האדם אינו פירור אבק בעולמו של הקב"ה אלא הוא תכלית הבריאה [כמובן בכדי להשלים את הבריאה כנת' בארוכה בסה"ק דרך ה'], הוא יצור אלוקי עליון וכביכול הקב"ה "טורח" עבורו - וזה היה סמל יציאת...

בדין ביטול ואיסורי הנאה חלק ב' מאמר קודם בסדרה בדין ביטול ואיסורי הנאה חלק א' ג. ובעצם מה שהערנו ע"ד הקצוה"ח סי' רע"ג וסי' ת"ו דס"ל דאיסורי הנאה יש להם בעלים ואין מפקיע בעלות האדם אלא דאינו ברשותו, ומד' רש"י הנז' מבואר דחמץ בזמן איסורו אינו של האדם כלל וסותר לד' הקצוה"ח. ראיתי במרחשת ח"א סי' א' העיר ע"ד הקצוה"ח כקושייתנו וכתב לבאר הטעם דס"ל לרש"י דאיסו"נ אין להם בעלות כלל. וז"ל: ונראה שמה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש כן הוא משום שאזיל לטעמיה למעלה ה: שכ' שטעם ביטול חמץ הוא משום דכתיב תשביתו והשבתה הוא בלב וכמו שביאר הרמב"ן בחי' שם וכן הר"ן בפסחים שם דכיון שמבטלו בלבו ומחשיב אותו כעפרא דארעא ואינו רוצה עוד בקיומו שוב אינו עובר עליו. ולפ"ז אם חמץ הי' שלו אף לאחר זמן איסורו הי' יכול לבטל אותו כיון ששלו הוא והוא בעליו בכחו לבטלו ולהחשיב אותו...

בדין ביטול ואיסורי הנאה א. פסחים ו: בגמ' - וכי משכחת ליה לבטליה דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל דאמר רבי אלעזר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. וכתב שם רש"י ע"ד הגמ' "לאו ברשותיה קיימא" - אינו שלו עיי"ש. והיינו טעם הדבר דאין יכול לבטל חמצו אחר זמן האיסור, דהחמץ פוקע מבעלות האדם ואינו שלו כלל. מאידך בד' הגמ' ב"ק מה. בדין שור הנסקל איתא "משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש" ופירש שם רש"י אינו מוקדש - דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה: עיי"ש. הרי שנקט הטעם דלא מועיל להקדיש "דלאו ברשותיה" ומ"מ עדיין בעלים הוא על שור הנסקל וצ"ע מה שנא דתרוייהו אסורים בהנאה ומ"ט נקט בחדא שאינו ברשותו ובחמץ שאינו שלו. וראיתי שכך העירו בס' דברי חיים ובס'...

בדין המשהה חמץ ע"מ לבערו וישוב בסתירת ד' התוס' פסחים ו: אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מאי טעמא אמר רבא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה וכי משכחת ליה לבטליה דילמא משכחת ליה לבתר איסורא ולאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטיל ע"כ. ובטעם ד' רבא פליגי רש"י ותוס', רש"י שם ד"ה ודעתו עליה - חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא, אבל משבטלה אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו: העולה מד' רש"י דאין עובר על מציאת חמץ כל שדעתו לשורפו אלא היכן שדעתו עליה וחס עליה מלשורפה. מאידך שי' תוס' שם ד"ה ודעתיה עילוייה – וז"ל פירוש ולא בטל מאיליו כמו פירורין: הרי מד' תוס' מבואר דכל שמצא חמץ אף שאין דעתו עליה ולא חס מלשורפה עובר בשעת מציאת החמץ ולכך צריך לבטל קודם הפסח בכדי שלא יעבור איסור על חמץ שנשתייר...

שי' הרא"ש והטור בדין חמץ ידוע - חלק ב' מאמר קודם בסדרה שי' הרא"ש והטור בדין חמץ ידוע - חלק א' ג. והנה מד' התורא"ש שהזכרנו לעיל מבואר להדיא דעובר אף על חמץ שא"י עכ"פ בשוגג עיין דף ו: (ד"ה שמא ימצא) ושם כתב הרא"ש דאם ימצא גלוסקא יפה עובר בשגגת ב"י וב"י, הרי דבריו שם באו אחר שבדק ומ"מ עובר בשוגג. ויל"ע אי מחמת הבדיקה חשיב שוגג או כל חמץ שא"י אף בלא בדיקה אינו עובר אלא בשוגג. ונראה להוכיח מד' הרא"ש ו. סוגיא המפרש לים דמיירי שלא בדק וכתב ע"ז הרא"ש בביאור ד' רש"י שאינו עובר על החמץ בביתו אם רואהו, דמיירי שא"י שיש חמץ בתוך ביתו ולכן אין כאן עבירת לאו במזיד אלא א"כ רואהו וכל שלא ראה אינו עובר אלא בשגגת ב"י עיי"ש. מבואר דס"ל דאף בלא בדיקה אינו עובר על חמץ שא"י כי אם בשוגג. ובדף כא. ד"ה אבל חיה כתב תורא"ש ע"ד הגמ' "אבל חיה דאי משיירא מצנע...

שי' הרא"ש והטור בדין חמץ ידוע א. כתב הרא"ש (פ"א סי ט') אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל מיד אחר בדיקתו. וכו' ומ"ט צריך ביטול והלא בדק ופינה כל החמץ שנמצא אי נימא משום פירורין דקים (לן) שלא מצא בבדיקה ונשארו ועובר עליו בבל יראה ואע"פ שאינו רואה דהא לא כתיב לא תראה חמץ אלא לא יראה משמע לא יהא לך חמץ במקום הראוי לראיה ואע"פ שאין יודע שהם בביתו מ"מ בל יראה איכא ולכך צריך שיבטל ושוב אין כאן איסור בל יראה. ופריך והא לא חשיבי ומשום פירורין לא צריך ביטול דממילא בטילי והוי הפקר ואין עובר עליהן. אמר רבא גזרה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה דדעתיה עילויה כלומר חיישינן שמא באחת מן הזויות היתה גלוסקא יפיפיה שדעתו עילויה ולא בטלה ממילא ולכך צריך לבטל ע"כ. פשטות ד' הרא"ש מורים בכונתו, דלאו ב"י וב"י עובר כל שיש חמץ בביתו, אף אם בדק ונשתייר חמץ, ממה דנקט...

הקפת הראש - חלק ג' - סיכום בעניין הלכות פאת הראש מאמרים קודמים בסדרה הקפת פאות הראש חלק א' - מקום פאות הראש. הקפת הראש ח"ב - הגדרת ההקפה, מספריים כעין תער, שיעור אורך השערות סיכום תחילת מקום הפאות - א. לפי החזו"א מקום הפאות מתחיל מהמקום הגבוה שבמצח מן הצד (מקום זה שונה אצל כל אחד), ומשם יש למתוח קו אלכסוני עד המקום הגבוה שבאוזן, והקה"י הוסיף בשמו שמשום הידור מצווה נוהגים להוסיף על שיעור זה ולעגל את הפאה כלפי מעלה בכדי שלא להיכנס לחשש איסור דאורייתא. ב. דעת הגר"י רצאבי והרב אברהם יוסף שמקום הפאות בגובה מתחיל מהמקום שבין האוזניים לעיניים - דהיינו מהמקום שמתחילה האוזן. והגר"י רצאבי הוסיף שהמנהג להוסיף מעט בשיעור כלפי מעלה עד כנגד ממחצית גובה המצח בערך, ויותר מזה אי"צ לחוש. ג. שיטת האריז"ל היא שמקום הפאות הוא כעין רי"ש, משליש המצח ועד...

הקפת הראש - חלק ב' - הגדרת ההקפה, מספריים כעין תער, שיעור אורך השערות מאמר קודם בסדרה הקפת פאות הראש חלק א' - מקום פאות הראש. הגדרת ההקפה בעניין כמות השערות שעליהם חייבים בהשחתה יש ג' שיטות בראשונים: יש אומרים שאיסור התורה הוא דווקא כשמשחית את כל שערות הפאה מבלי להשאיר כלום, אולם אם השאיר ב' שערות (דשערה א' אין לה חשיבות לגבי כל דיני תורה, ורק בב' שערות הוי שיעור חשוב, וכמו שמצינו בפרה אדומה) עדיין לא עבר על האיסור. וי"א שהתורה אסרה להשחית אפי' שיעור מועט של שתי שערות ממקום הפאות, וכל המסיר ב' שערות עובר על לא תקיפו. וי"א שצריך להשאיר בפאה 40 שערות, וכל עוד שיש בפאה 40 שערות יכול להשחית את שאר השערות. ולכאורה היה נראה לפשוט דין זה מפשטות לשון הברייתא שהובאה לעיל: "ת"ר 'פאת ראשו' סוף ראשו, ואיזהו סוף ראשו, זה המשווה צדעיו לאחורי אזנו...