מדור מאמרים

יסודותיהם של משפטי הממון - סדרת מאמרים הפרשה המפורסמת ביותר ברחבי הש"ס היא כל עניני וגדרי ההנהגות בספק ממון, היינו האופן שבו אנו נוהגים כאשר עומד לנגד עינינו ממון שאין אנו יודעים למי הוא שייך, הן משום טענותיהם, הן מצד המציאות, הן מצד עדויות סותרות, והן מצד שאין לנו שום ידיעה בענין, כולם כלולים בפרשה אחת והיא "כללי ההנהגות בספק ממון" [ובסי"ד בהמשך ובהזדמנות הראויה אעלה סיכום ובעיקר אבאר מהי משנתי בענין על כל ההנהגות בספק ממון כגון עדים, אנן סהדי, חזקת אומדנא, שטר, מוחזק, תפיסה, חזקה מה שתחת יד אדם שלו, רוב, קרוב, מרא קמא, יחלוקו, מיגו, כל דאלים גבר ועוד ועוד] הנה שורשי ויסודי הדינים בכל ספק ממון מתחלקים לארבעה נושאים מרכזיים א. מהות המושג "משפטי הממון" הקובעים לאדם למי שייך החפץ, ואף אם אין בינהם למציאות שום קשר, צריך לבאר מהם, על פי...

עיון בדעת התוס' בגדר חובת הגדת עדות. א. הובא בתחילת הכתבים בנידון דידן נקרא "חובת הגדת עדות". והדין הוא היודע עדות לחבירו (ויש לחברו תועלת בה) חייב להעיד. והנה ע"פ דברי רש"י. והמבואר ע"פ ביאור הגרי"פ פערלא (סה"מ לרס"ג עשה פ"ד), הא דאיכא חובה להעיד מבואר בבירור. א. בדברי רש"י "עליכם מוטל חובה" דהיא חובה להעיד. ב. דבר זה נלמד מתוך דברי הפס' דכתיב "והוא עד" ואת תיבות אלו מטעימים בניגון המורה על חובה. (דהיינו עם סימן קריאה הנשמע כפקודה. שהיא להעיד). והתוס' לא ביארו כן. [א] אלא ביארו דילפי' מדכתיב "אם לא יגיד ונשא עונו". ב. ובפשטות יל"ב בדעת התוס'. דמדברי הפס' "אם לא יגיד ונשא עונו" נמצא שראתה התורה אדם שלא מעיד כחוטא, ופשוט שרצון התורה שאדם לא יחטא, על כן מחוייב להעיד. כדי שלא יחטא במניעת הגדתו. והנה בסו"ד (ב"ק נ"ו ע"א ד"ה פשיטא)...

בעלות והמסתעף ראיתי צורך להעמיד דברים על דיוקם באופן פשוט ומתומצת מסוגיות רבות בעניין בעלות. בעלות: ענין זה אנו פוגשים בחלק ניכר מהסוגיות בסדר נזיקין, כאשר בכל מקום ההגדרות והחילוקים עולים שוב ושוב, ולעיתים אף ללא שום קשר, ראיתי צורך להגדיר את חלקי הבעלות באופן השווה לכל נפש, ועל כל פנים אין כאן המקום לדון בזה דכל אחד הוא נידון בפני עצמו שאפשר לדון בו ארוכות אבל יסודות הדברים מוכרחים לעמוד בצורה פשוטה ומובנת דאם לא כן לא נמצא ידינו ורגלינו בביאור מושג זה. אשר על כן אעלה את המחוור לי מהסוגיות שלמדתי עד עתה וזוהי הגדרת הדברים לעניות דעתי [בסוגריים כדלהלן הגדרתי את הדברים בקצרה ממש ומיד לאחר מכן ביארתי כוונתי עיין היטיב]. הנה עשרה חלקים יש ב"בעלות": א. "יצירת הבעלות" [קנין] היינו תהליך יצירת הבעלות על ידי פעולות חוקיות כמו קנייה, קבלה...

חילקתי לשני חלקים, חלק א', עיקרי הדיון התורני בעניין, חלק ב' התייחסות מבחינה היסטורית, חלק א: נחלקו הראשונים במקור לתענית אסתר ודעותיהם התחלקו לשלושה, דעת הראב"ד וסייעתו, מדכתיב במגילת אסתר (ט-לא) "לְקַיֵּם אֵת יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וְכַאֲשֶׁר קִיְּמוּ עַל נַפְשָׁם וְעַל זַרְעָם דִּבְרֵי הַצֹּמוֹת וְזַעֲקָתָם" וכוונתם דדברי הצומות וזעקתם הינו צום תענית אסתר. דעת ר"ת וסייעתו, מדברי הגמ' במס' מגילה (ב' ע"א) "י"ג זמן קהילה לכל הוא" וביאר רבינו תם (מובא ברא"ש) "זמן קהילה לכל היא, שהכל מתאספין לתענית אסתר ובאים בני הכפרים לעיירות לומר סליחות ותחנונים לפי שבו נקהלו לעמוד על נפשם והיו צריכים רחמים" דעת רש"י וסייעתו (ס' הפרדס סי' ר"ד ובמחזור ויטרי...

המקור בתורה לדין חובת הגדת עדות: א. הנידון הראשון בדיני עדות הוא דין הנקרא "חובת הגדת עדות" וכלשון רבינו המחבר בשו"ע (חו"מ סי' כ"ח ס"א) "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו ויש לחבירו תועלת בעדותו חייב להעיד", דין זה נלמד מתוך דברי הכתוב (ויקרא ה - א) "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה. והוא עד או ראה או ידע. אם לוא יגיד ונשא עונו". פס' זה עוסק בדין הנקרא "שבועת העדות"[1] אך חז"ל הבינו בדעתם הרחבה, שמלבד הדין של שבועת העדות, מסתתר בתוך דברי הפס' דין שהוא אדם אשר יודע עדות לחבירו חייב להעיד. [2] ב. ביאור דברי הפס' במושכל ראשון. "ונפש כי תחטא" - החטא הוא "ושמעה קול אלה" שנשבע לשקר באופן ש"והוא עד או ראה או ידע" ראה מעשה באופן המכשירו להיות עד. "אם לא יגיד" אם לא יעיד אלא ישבע שאינו יודע "ונשא עוונו" חייב קרבן עולה ויורד. וע"פ ביאור זה...

פרק ג' "ענין היציאה אל השדה" הנה השתרש אצל גדולי ומקובלי צפת המנהג לצאת בקבלת שבת אל השדה בכדי להקביל את שבת המלכה, מקור המנהג בפשוטו הוא ע"פ הגמ' בשבת [קיט:] שמבואר שם על ההכנות האמוראים לכבוד שב"ק, ואמרו שם ר' חנינא מיעטף וכו' כמ"ש לעיל ומשמע בגמ' דאף מה שעשה ר"ח לכבוד שבת אינו מעיקר הדין ותקנה קבועה אלא היתה הנהגתו המיוחדת שלו, ואמר בואו נצא לקראת שבת המלכה ואמר בואי כלה בואי כלה[1], בפשטות מבואר בגמ' שהיו ממש יוצאים בכדי להקביל פי השבת, ואף מהרמב"ם הנזכר לעיל אולי יש לדייק כך שכתב: "איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש ומיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת...

בעלי חיים לפי סדר האל"ף בי"ת חלק א' - אַדְנֵי הַשָּׂדֶה, אַיָּלָה חלק ב' - אַרְיֵה, בַּת יַעֲנָה חלק ג' - גָמָל, גראוי, דְּבוֹרִים, דָּגִים חלק ד' - דוֹב, דוּכִיפַת, זְאֵב, זְבוּב חלק ה' - חוֹל, חֲזִיר, חֲמוֹר, חֲסִידָה חלק ו' - חָתוּל, יוֹנָה, כֶּלֶב חלק ז' - נָחָשׁ, נֶשֶׁר חלק ח' סוּס הסוס מתחלה מכוער ולבסוף יפה/ משענת הסוס על ידיו/ האם הסוס מסור לבעליו/ הסוס בטבעו שמח/ הסוסים מגביהים לבו של אדם ומשמחים אותו/ א] כן דרך החמור בתחילה חמוד ולבסוף נעשה מכוער, והסוס מתחלה מכוער ולבסוף יפה. (רש"י דברי הימים א' א, מא) ב] רבי יוסי אומר הסוס מטמא על ידיו, החמור על רגליו, שמשענת הסוס על ידיו וחמור על רגליו. (שבת צג:) ג] ששה דברים נאמרים בסוס, אוהב את הזנות, ואוהב את המלחמה, ורוחו גסה, ומואס את השינה, ואוכל הרבה ומוציא קמעה, וי"א אף מבקש...

תנא ופליג המושג "תנא הוא ופליג" ידוע לנו כמשפט המגיע אחרי שמו של רב. אך לא רק! אבל האמת היא שיחידים הם שנאמר עליהם דבר זה בכמה מקומות בש"ס מובא המושג תנא ופליג אולם רוב ככל זה נאמר על רב וכמו בעירובין נ ב' ועוד כהנה אולם בב"מ ה' א' נאמר גם על ר' חייא שהיה גם רבו של רב ומדמצינו שרב חייא ורב הם תנא ופליג, קמה וגם ניצבה השאלה האם ישנם עוד חכמים שהיו בזמנם של רב חייא ורב שיהיה בכחם לחלוק מדין תנא ופליג, שהסברא נוטה לומר היות ורב ור' חייא היו תלמידיהם של התנאים והיו בסוף דור התנאים רב כחם לחלוק עליהם, והאם ישנם עוד חכמים שהיו באותו הדור גדולים בחכמה כמותם שגם לגבם נאמר דין זה ר' יוחנן ושמואל האם בכלל זה והשמות העולים ראשונה במלכות הנם כמובן ר' יוחנן שהיה מרא דארעא דישראל ואף משמע שהיה תלמיד של רבי כדאיתא בפסחים ג' ב' הנהו תרי תלמידי...